הכתב והקבלה · שמות · פרק 25 · פסוק 16

ונתת אל הארון. כמו בארון (רש"י) ולרבותינו שהצווי על מלאכת המשכן הנאמר כאן בפרשת תרומה היה קודם מעשה עגל (כמ"ש בויקהל ל"ה ה' קחו מאתכם, בשם מכדרשב"י) אפשר לתת טעם שלא אמר בארון כראוי להורות על ביאת דבר בתוך דבר, לפי שידע הוא ית' כי לוחות העדות הראשונות המדובר מהם בזה אין סופם לבוא אל תוך הארון, כי שברים יהי', וכדעת ריב"א (פ"ו דשקלים) דשברי לוחות לא היו מונחות בארון שעשה בצלאל, כ"א בארון המיוחד לעצמו, לכן אמר בהם מלת אל, שיורה גם על דבר הסמוך, כמו ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים (חיי שרה כ"ד י"א) יושבים אל השולחן (מ"א י"ג כ') וכיון שסופם שלא יבואו אל תוכו רק סמוכים אלי' לכן אמר אל, וגם לרבנן דשברי לוחות היו מונחות בארון שעשה בצלאל, מ"מ לא היו הארון מקום המיוחד להם כ"א ללוחות שניות שהם העיקר, ושברי לוחות הראשונות לא היו מונחים רק תחת לוחות האחרונות (עי' ב"ב י"ד ב'), וכיון שלא היו בתוכיות הארון רק כטפל לגבי העיקר לכן אמר בהם מלת אל דמשמעותו לכאן ולכאן כי תוכיותן הוא כאילו היו בחצון וסמוך. אמנם בלוחות שניות אמר באמת (עקב י') ושמתם בארון, ואשים את הלוחות בארון, כי באו אל התוך המיוחד להם, והתבונן כי שם יזכיר אותם בשם לוחות, וכאן השמיטו כי לא נשארו בתמונות לוחות כי שברים היו, והתבונן עוד על שנוי לשון, כאן אמר לשון נתינה ושם אמר לשון שימה, כי ללוחות שניות שהיו העיקרים בארון והיו מונחות בו על הסדר הנאות והמחוייב להן אמר לשון שימה, אמנם כאן בלוחות ראשונות שסופם להיות שברים ואין קפידא בסדר הנחתם אמר לשון נתינה (עמ"ש פקודי מ' י"ח ויתן וישם). אמנם מה שאמר לקמן (פקודי מ' כ') ויתן את העדות אל הארון צריך ביאור:

העדות. התורה נקראת עדות שהיא לעדות ביני וביניכם (רש"י), ותרגומו סהדותא (צייגניסס), וא"כ שרשו עוד ובא ע"ד לשון חכמי התלמוד, שיעשו שמות מנל"ה, יאמרו משרש חור חרות, מן גור גרות, זור זרות, מן רוע רעות, וכן יאמרו מן עד עדות, כשר לעדות, ואין זה משקל לשון עברי, ולא נמצא בכל התורה עדות במלאפו"ם כ"א בלוחות, משכן העדות, אהל העדות, אבל המצות נקראים עדות בחול"ם, העדות והמשפטים, החקים והעדות, עדותי זו אלמדם, וכן כלם שהמצות מעידות על מה שאירע ושהיה; ע"כ נראה לפי פשוטו שמלת עדות במלאפו"ם ענין עדי וחלי כתם (שמוק, קליינאָד), כמו ואעדך עדי, עדים מהר חרב, ששרשן עדה מנל"ה, כמו משרש גאה גאות לבש, גאות עשה, כן מן עדה עדות במלאפו"ם, וכן נאמר במלך יואש ויתנו עליו את הנזר ואת העדות, שפשוטו הוא עדי וקשוט שמתקשט בו המלך, ונקראו הלוחות בשם עדי וחלי כתם לגודל ערכם (רל"ש), דומה למאמר ר"ע בפ' הרואה, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת, והתפארת זו מתן תורה, ועל ויתנצלו בנ"י את עדים, פי' רלב"ג עדים היא התורה שהיא באמת עדי ושלמות, וטעמו הסירו צוארם מתחת עול התורה, והוא העדי והמתנה הטובה שהיתה בידם מהר, וקרא את התורה בשם עדי לפי שהיא בעצמותה בתכלית היופי והתיקון והשלמות, עד שראוי להמשך אחרי' מצד עצמה, ע"כ. ולדעתי ע"ד הפשט נקראה התורה בכלל והלוחות בפרט בשם עדות. ע"ש האזהרות וההתראות הכתובות בה (דיא ווארנונג), וכולל בין מצות עשה בין מצות ל"ת, כי גם על העשה שייך לשון אזהרה לשמור ולעשות, כמו ששייך שם מצוה על מצות ל"ת, ובפרשת שופטים התבאר שעיקר הוראת שם עדות על האזהרה והתראה. ובאמת כלהו פירושי איתנהו במלת עדות בבחינות שונות, מצד עצם המכתב הוא אזהרה, ומצד גודל ערך חומרם הם עדי ותכשיט, ומצד שממנו נשמעו דברות אל חי, כמ"ש ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, הן עדות וראיי' שהשכינה בישראל:

אתן אליך. ובמקום אחר (בראשית ל"ט) אמר אשר אתן לך, וההבדל ביניהם לרש"פ, במלת אל עם הכנוי, אז הנתינה איננה רק הכשר התכלית, והתכלית עצמה תבא אח"כ מה שיעשה המקבל בדבר שקיבל, ובנתינה עם למ"ד אז פעל הנתינה הוא בעצמו תכלית הנתינה, שיהיה המקבל מקבל דבר ובקבלה ההיא נשלם הפעל עם התכלית בבת אחת (וכבר הזכרנו מזה (למעלה י"ט כ'):