הכתב והקבלה · שמות · פרק 25 · פסוק 12

ארבע פעמותיו. תרגמו אונקלס ארבע זויתי', והראב"ע אמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זוית, רק רגל, מה יפו פעמיך, לכן יפרש כי רגלים היו לארון ושם קבע הטבעות. והרמב"ן טען עליו כי אין פעם רגל אבל הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך פסיעותיך כמאמרם כמה נאות פסיעותי' של ריבה זו ואמר הכתוב פעמותיו לפסיעות הכהנים הנושאים אותו. ורמז שני דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון וכו' ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת. והטור בשם אביו הרא"ש טען על הרמב"ן במה שכ' שהיו הטבעות בזוית למטה, דמבואר (שבת) דבשליש העליון סמוך לכפרת היו הטבעות דכל טוענא דמדלי במוטות תלתי מלעיל ותרי תלתי מלתחת. (ועי' בדברי בעל משכיל לדוד) ולדעתי אין לדחות דברי אונקלס לתרגם פעמותיו זויותיו, כי יש טעם לתרגומו זה, דכמו שהונח על הזוית שם פנה (ארבע פנותיו) שהוא מלשון פני' (אנה פנה דודך) כי הזוית בו פונה הסובב מצד זה לצד אחר, ככה יכונה הזוית בשם פעם, לפי שבזוית יתנועע הסובב ויתטלטל מצד זה לצד אחר, וכל שמושי פעם ענינם תנועה. וטלטול, פעמים על הפסיעות (וישם לדרך פעמיו) והפסיעות הם ע"י טלטול ותנועת רגלים. פעמון על הכלי המשמיע קול צלצול (פעמון זהב) והוא ע"י תנועת העינבל שבתוכו. ותפעם רוחו תרגומו ומיטרפה רוחי', רעיונותיו היו מטולטלים חסרי מנוחה מחשבותיו היו מתנועעים הנה והנה בלתי מרגוע (אונרוהיג) כלשון ספינה המטורפת בים, שמתנועעת ומתטלטלת ממקום למקום בלתי סדרים. הנה שפיר תרגום אונקלס פעמותיו זויותיו, כי בו יתנועע הסובב ויתטלטל מצד זה לצד אחר. והרלב"ג כתב, פעמותיו ר"ל זויותיו, והוא מענין פעם כי הפעם היא השניות והעדר ההתדבקות, וכן הענין בזויות כי בהם יחלקו השטחים המקיפים בדבר קצתם מקצת', ע"כ. והא דשבק קרא שאר לשונות המשמשות לזוית, כגון פנה מקצוע וכדומה, ובחר בלשון פעמותיו. כי רצה לכלול בו עוד הוראה אחרת, והוא פעמי נושאי הארון ופסיעותיהם, שהיה באמת בדרך פלא ותמהון משונה מפסיעות כל אדם, כמבואר בדברי רבותינו (רבה פ' נשא) מעולים היו בני קהת מכל הלויים שכל הלויים היו טוענין כלי מקדש היו מהלכין כדרכן פניהם כנגד הדרך אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהם לחוץ ופניהם לארון כדי שלא ליתן אחור לארון וכ"כ הרמב"ם (ספ"ב מכלי מקדש) נושאי הארון היו מהלכין פנים נגד פנים. וידוע שהבדים היו נתונים לרחבו של ארון, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאים את הארון מהלכין ביניהם, כמ"ש רש"י כאן (ממנחות צ"ח ב') ואחרי שבדרך משאם היו פנים נגד פנים, א"כ לא היו יכולים לעשות פסיעותיהן לפניהם כדרך כל אדם, ועל כרחן היו צריכים לילך לצדדיהן, ולעשות פסיעות צדדיות (זייטוואֶרטסשריטטע) הנה לחשיבות נושאי הארון שהיו מהלכין לכבוד הארון בפסיעות משונות מכל הולכי דרך, ולא השגיחו על הטורח הגדול והיגיעה הרבה המגיע להם משנויי פסיעותיהן ופעמותיהן, לכן טרח קרא וקרא את זויות הארון בשם פעמותיו, לכלול בו שתי הכונות, וטעם פעמותיו, זויות המשמשות לפעמי נושאיו ותרגום פעמותיו (שריטטווינקעל). ולדברי אגדה שהיה הארון נושא את נושאיו, קורא הכתוב הזויות בשם פעמותיו, כאילו הם עצמם היו עושים פסיעות לנסוע את הארון. ויתכן עוד שלא נקבעו הטבעות להיות אחוזים בארון החיצון לבד, דהיינו בארון הזהב שהיה צפוי על ארון העץ מבחוץ, דא"כ נקל מאד שיתקלקל מקום מושב הטבעות לרוב משאת שלשת הארונות עם הלוחות שבתוכם המכבידים על מקום אחיזת הטבעות (עי' יומא ע"ב ב' אם היה שולי ארון הזהב עוביו טפח) ובנקל יוסדק וישתבר ויפול, ואין סומכין על הנס שהארון נושא את נושאיו, לכן כדי לחזק מקום אחיזת הטבעות, עשאום באופן שיהיו נאחזים גם בארון העץ ואפשר גם בארון הפנימי. ובזה היתה אחיזתם חזק מאד ויש בהם כח לסבול על ידיהם עול משאת שלשת הארונות והלוחות. וזה נכלל בלשון פעמותיו, כי יהיה מענין שלש פעמים בשנה, שבנו זה פעמים, שיורה על כפילת הדבר (פערדאָפפלונג) וטעם פעמותיו כפילותיו כלומר כפילת ארונות, ולהורות בא שהטבעות היו אחוזות בכפיליות הארונות, ולכוונה זו הניח המקרא שאר לשונות המורות על זויות ובחר בפעמותיו כדי לכלול גם כפיליות הארון, וטעם פעמותיו זויותיו הכפולות. והתבונן דטבעות שבשאר כלי משכן הזכיר הכתוב לשון עשי' בשולחן ועשית לו ד' טבעות (כ"ה כ"ו) במזבח ועשית על הרשת ד' טבעות (כ"ז ד') ושתי טבעות תעשה לו (למ"ד ד') וכאן בארון הזכיר הכתוב ויצקת לו ד' טבעות, כי לגודל משאת הארון שהיו כפול שלשה, והלוחות שבתוכם שהיה משאם ארבעים סאה, כביב"ע כי תשא ל"א י"ח, והכפורת שהיה עביו טפח באמתים וחצי אורך ואמה וחצי רוחב, והכרובים ממעל לכפרת שגבהן עשרה טפחים, הנה בצירוף כלם היה משא כבד מאד, ולזה היו הטבעות צריכים להיות חזקים מאד, לכן אמר בהם לשון ויצקת, כי מתכות הנתך הוא חזק ואמיץ בעבור דבוק חלקיו, כי שרש יצק ישמש על הקושי והחוזק כמו והיית מוצק (איוב י"א) והבדל גדול יש בענין חוזק הדבר במתכות, בין שהוא מרודד ומופשט בחלקיו, בין המוצק המדובק בחלקיו. ומה שעשה בצלאל גם בשלחן ובמזבח הטבעות ביציקה, ככתוב (ויקהל ל"ז ג', ל"ה ה') אף שבצווי לא נאמר רק עשי', והיה יכול לעשותו ע"י רדידה, יתכן שעשאם ביציקה למצוה מן המובחר. (עי' פלתי י' סי' מ"ג סק"ו עובי דינר זהב):