הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 25 · פסוק 51

אם עוד רבות בשנים. אין ספק שלאחר ששהה העבד בבית אדוניו זמן, תהיה פעולתו יותר מעולה ממה שהיתה בתחלת הכנסו לעבוד, לכן אמר שאף על פי שיש זמן הרבה עד סוף זמן ממכרו ואין ספק שלא היתה פעולתו על אותה השלמות שהיתה עתידה להיות אם היה שוהה כל הזמן, מכל מקום יגרע מדמי המכר כפי כסף מקנתו, כאמרם (ערכין ל', קדושין ח'), נתרבה כספו מכסף מקנתו; ואם מעט נשאר, באופן ששכר שני הפעולה הטובה שעברו עודף על הראוי כפי חשבון המכר יגרע הראוי לפעולת השנים שעברו, כאמרם שם נתמעט כספו כפי שניו (רע"ס), וכפירש הגר"א אם עוד רבות בשנים דהיינו שנתרבה ונעשה מאתים לפיהן ישוב גאולתו מכסף מקנתו, פירש אין צריך לחשוב אלא מכסף מקנתו, ואם נתמעט בשנים שאינו שוה עכשיו אלא מנה, כפי שנה ישיב את גאולתו, פירש אין צריך לחזור אלא לפי השנים שהוא שוה עכשיו ולא כפי מה שנתן תחלה, עכ"ד. ודייקו רבותינו כן מדלא כתיב רבות שנים, נשארו שנים, ואמר בשנים משמע שיש רבוי בגופן של שנים או מיעוט בגופן של שנים, ולזה אמרו נתרבה כספו דהיינו כאלו נתרבו השנים דמלאכת השנים נתרבה (עי' בחדושי הרשב"א לקדושין שם), ולכן אמר כאן מכסף מקנתו וכאן כפי שניו, עי' רלב"ג:

[לרבותינו שאין מלת רבות מוסב על שנים כי אין הכתוב מדבר מרבוי שנים ומיעוטם, כי אם מרבוי דמי העבד ומיעוטו, שנשתנה באיכות גופו באימון ידיו וכדומה שמסבתם נתעלה בדמיו הרבה יותר ממה שהיה בעת המכרו, יתכן לפרש מלת "עוד" על כוונה זו, כמו (איוב ל״ד:כ״ג) לא על איש ישים עוד, שענינו תוספת ורבוי על השיעור הראוי, כן יתרון דמי העבד מצד השתנות איכיותיו נקרא כאן עוד. ולהורות על התועלת המתילד מן השתנות איכות העבד, שהוא השכר והריוח שבמלאכתו, שע"י אומנות ידיו מלאכתו יותר ראויה ומוכשרת להמכר בתוספת דמים, ע"ז הוסיף קרא מלת "רבות" כענין ולא רבית במחיריהם (תהילים מ״ד:י״ג) כלומר הרבות שכר והרווחה, וטעם "עוד רבות" יתרון המרבה שכר (שטייגערנד אם געווינן). ולפי"ז הבי"ת במלת בשנים היא בי"ת התוך. כלומר תוך השנים שיש לו לעבוד עוד נתילד בגוף העבד יתרון שמצדם יש במלאכתו הרווחה יתרה. ובכל זה השמיענו קרא, לפיהן ישיב גאולתו, שהרשות בידו להגאל ואין רבו יכול לעכבו: (ואפשר שהמכוון במלת בשנים על ההרווחה שמצד השנים, שבשנים שעבד עד הנה היו שנות זול, שנמכרו התבואות בהם בזול יותר ולא היה לו לאדון תועלת כ"כ במלאכת העבד, ועכשיו כשרוצה להגאל יש שנות יוקר, שיש לרבו הרווחה יתרה במכירת התבואות הבאות ע"י מלאכת העבד, גם בזה הרשות בידו להגאל). ועל אופן הגאולה איך תהיה, כי היה מקום לומר שצריך להשיב לכל שנה ושנה כדמיו של עכשיו כיון שנתעבד לרבו במכירתו אליו ומה שקנה עבד קנה רבו והזכות שנתוספו דמיו הוא זכות אדונו, לכן אמר קרא מכסף מקנתו, שאין צריך להחזיר לרבו עבור השנים הבאות כ"א מה שיש בידו מכסף מקנה לכל שנה. ולפי"ז מלת לפיהן ע"כ המכוון בו כמו לפי מלאת לבבל (ירמיהו כ״ט:י׳) שהוא על שיעור הזמן לבד, (נאך אנצאהל) לכל שנה ושנה מכמות השנים העתידים ישיב כפי מה שנתרצה בעת המכרו. ועד"ז יתפרש גם אידך קרא ואם מעט וגו' שנתמעטו דמי העבד, ואז א"צ להשיב עבור השנים העתידים כפי מה שנתרצה בעת הקנין כ"א כפי מה שנפחתו דמיו מעתה, וזה"ש כפי שניו. ומלת כפי על איכות השנים ושיעורם (נאך פער- האֶלטניס) כמו לפי שכלו יהלל איש (משלי י״ב:ח׳). והקדים כאן כפי שניו שהוא אופן הגאולה, ישיב גאולתו שהוא רשות הגאולה, ולפני זה הקדים רשות הגאולה לאופן הגאולה, תחלה אמר ישיב גאולתו ואח"כ מכסף מקנתו, כי דרך המקראות להקדים העיקר, ובנתמעט כספו רשות הגאולה אינה עיקר כי גם רצון רבו להפטר ממנו למיעוט תועלתו בו, ואופן הגאולה הוא העיקר שישלם פחות מכדי כסף מקנתו, לכן הקדים כפי שניו. אמנם בנתרבה כספו אופן הגאולה אינו העיקר, דמילתא דפשיטא הוא שצריך להחזיר לכל שנה עכ"פ הדמים אשר קיבל, ורשות הגאולה הוא העיקר, אף שנטפל רבו עמו עד הנה ללמדו סדר עבודתו ולהרגילו בה, ועכשיו שהגיעו השנים שיוכל ליהנות ממעשי ידיו יצא ממנו מדעתו, לכן הקדים שם ישיב גאולתו. יתבונן הקורא על דעת רבותינו בפירושא דהנך מקראות, כי למפרשי הפשט דמרבוי ומיעוט שנים לבד קרא משתעי, מוקשה מאד אריכות לשון המקראות, כי היה יכול לומר בלשון קצרה. לפי רוב השנים ירבה גאולתו ולפי מעט השנים ירבה גאולתו, כלעיל ט"ז:]