הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 22 · פסוק 16

עון אשמה. א"ת עוין וחובין, הוסיף אות וי"ו במלת אשמה, ויבע"ת חובי אשמותיהן, ולמ"ש בויקרא בועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשמו, שמלת אשם הוא ענין שממה ומובנו שממון הנפש והוא בעצמו ענין הכרת הנאמר אצל הנפשות, יעו"ש. היה נ"ל לומר שמלת עון כאן ענינו כמו תנה עון על עונם (תהילים ס״ט:כ״ח) וטעמו עונש שממה, ויהיה תרגום עון אשמה (פערדאממניסשטראפע) והוא בעצמו עונש הכרת המוזכר למעלה (פ' ג') באוכל תרומה בטומאת הגוף. ואונקלס שתרגם עוין וחובין, נראה דעתו דבטבל ישנם שני מינים עונשים, כדעת הרמב"ם (פ"י ממ"א הי"ט) דבטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר יש בו עונש מיתה בידי שמים, והטבול למעשר שני או למעשר עני יש בו עונש מלקות לא מיתה, וכ"ד הראב"ד דלא כתוס' (יבמות פ"ו ד"ה אי מהתם) לכן הזכיר הכתוב תרי מיני עונשין עון ואשמה:

באכלם את קדשיהם. אונקלס ויב"ע תרגמו במיכלהון בסואבא ית קודשיהון, הוסיפו תיבות על לשון המקרא, ולרבותינו דבאכילת טבל קרא משתעי אין צורך לתוספות, כי הודיע הכתוב בזה טעם איסור אכילת הטבל גם על הכהנים, אף שבאכילתם התרומה ותרומת מעשר מצוה קעבדו, מ"מ בעודם בטבלם מעורבים עם החולין לא לבד שאין בזה קיום מצוה אף גם איסורא קעבדו, שהם מחללי' את הקדש' כלומר שנוהגי' מנהג חול בדבר שהוא קדש, ודומה בזה לרעבתן האוכל פת קיבר שמעורב בו הסובין והמורסן הקמח והסולת, שזה יורה שאין הסולת חשובה בעיניו עד שיטריח להפרישה ממה דגריע מני', ולמלא בטנו יאכלנו עם הפסולת, והפסולת חשובה בעיניו כהסולת, ואפשר דחשיבו טפי להיותו מרובה בכמותו על הסולת, ככה הכהן שאינו ממתין מלאכול את התרומה עד אחר שהופרש וחלה קדושה עלה בקיום המצוה בה, אבל ימהר לאכלה בטבלה, יורה שאין דעתו על איכות הנאכל רק על הכמות למלא כריסו ואין לך בזיון קדש וחלולו יותר מזה, ודע דעל מה שתרגם אונקלס במיכלהון בסואבא כתב רש"י שלא לצורך תרגם כן, ובאמת דעת אונקלס הוזכר בתלמוד (תמורה ג' א') גבי טומאה כתיב בני ישראל ולא יחללו: