הכתב והקבלה · שמות · פרק 21 · פסוק 21

יום או יומים. יום שהוא כיומים והוא מע"לע (רש"י מרבותינו), כי כמו שאות וי"ו שעיקר הוראתה לחבר הענינים יחד, מ"מ לפעמים הוראתה כמלת או לחלק, כמו מכה אביו ואמו, ככה מלת או אף שעיקר הוראתה לחלק מ"מ לפעמים הוראתה כאות וי"ו הבא לבאר המשפט הקודם (נעמליך), עמ"ש בפ' ונשליכהו באחד הבורות, ומלת יום מובנו לפעמים על העת שהשמש על הארץ, ויקרא ה' לאור יום, ולפעמים על העת והזמן בכלל (צייט), ביום הכותי כל בכור וזה הי' בעת לילה, לכן יפרש קרא שהמכוון במלת יום על סבוב שלם של כ"ד שעות מעת לעת, כמו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד; וקרוב לזה מלת או (לעיל ו') הדלת או אל המזוזה, ע"ש רש"י ובמש"ש. ויבע"ת יומא חד מעידן לעידן או תרין יומין קטיעין. ובמטות אמר לשון מיום אל יום להורות על יום האמור במעשה בראשית שהיום הולך אחר הלילה שעבר. ורלב"ג אמר יום או יומים, יום יום שלם שהוא משקיעת השמש עד שובו לשקוע שנית; או יומים שני ימים כשיעור היום השלם, והוא הנכון. ודע שהרמב"ם אמר כאן דין מחודש, וז"ל (פ"ב מרוצח הי"ד) י"ל שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכי"ב ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים, אלא אפי' מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט, שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכי"ב, ולא בהכאת רציחה, ע"כ. ואע"ג דשבט דקרא ע"כ ביש בו כדי להמית, דאם אין בו כדי להמית אף במת תחת ידו לא יתחייב האדון, כמ"ש רש"י מה ישראל חמור אין חייב עליו אא"כ הכהו בדבר שיש בו כדי להמית עבד הקל לא כש"כ, מ"מ דעת הרמב"ם לחלק בין שבט לסכין וסייף, כי השבט הוא דבר שרגילין להכות בו את הנצרך לייסר והוא עשוי לכך, וכן נקרא שבט מוסר, והמכה בו דרך מוסר לא יכה בו בכח היותר גדול, וישתמר לבלי הכות בו על הלב וכדומה מאיברים החלושים בטבעם, שההכאה עליהם בכח גדול יש לחוש בו לסכנת מות, לכן זה שהכה את עבדו בלתי שמירה הראויה להכאת שבט מוסר ראוי להנקם במת תחת ידו, אבל כשיעמוד יום או יומים הקיל הכתוב בו כיון שהתחלת הכאותו היתה בדבר שרגילין לייסר בו את העבדים רק פשע במניעת שמירה ראוי', אבל כשהתחלת הכאותו היתה בדבר שאין דרך בני אדם לקחת אותו להכאת מוסר כסכין וסייף, דעת הרמב"ם לחייב האדון אף כשיעמוד יום או יומים, שזו היא הכאת רציחה. כן נ"ל בכוונת דעת הרמב"ם. והנה במכילתא איתא, מה ת"ל בשבט (הואיל דגם בעבד אינו חייב עד שיהא בו כדי להמית בק"ו מישראל, והשבט המיוחד לייסר בו את העבדים ע"ד הרגיל אין בו כדי להמית, א"כ מלת בשבט מיותר), אלא מופנה להקיש לדין גז"ש, נאמר כאן בשבט ונאמר להלן בשבט (כל אשר יעבור תחת השבט), מה כאן להוציא של שני שותפין (דממעטינן עבד של שני שותפין מדכתיב עבדו שיהא כולו שלו) אף להלן להוציא של שני שותפין, ע"כ. והיא הגירס' הנכונה, ע"ש. הרי דלמכילתא אצטרך מלת בשבט לגז"ש, ואיך יחדש ממנו הרמב"ם לעצמו דין חדש. ונראה דלתלמודא דילן (בכורות נ"ו) דיליף פטור השותפין ממעשר מקרא אחרינא, מדכתיב יהיה לך (בא י"ג י"ב), א"כ אייתר כאן בשבט, ושפיר יחדש הרמב"ם: