הכתב והקבלה · דברים · פרק 13 · פסוק 16

הכה תכה. אחר הדרישה והחקירה שנודע בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לאלילים בית דין הגדול שולחין להם שני ת"ח להזהירם ולהחזירם, אם חזרו ועשו תשובה מוטב, ואם יעמדו באולתם וכו', כ"כ הרמב"ם פ"ה מעכ"ום ה"ו, ואף שהראב"ד כתב עליו, טוב הדבר שתועיל להם תשובה, אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה, כבר ביאר הגר"א דעת הרמב"ם, דהא דאמרינן דצריכין עדים לכל אחד ואחד, זהו קודם שנעשו עיר הנדחת. אבל כשהם מרובים תו לא צריכים עדים והתראה, דכל זמן שהם יחידים, עדיין דינם כישראל דצריכים התראה, ודינם בסקילה, וממונם פלט כדין הרוגי ב"ד דנכסיהם ליורשים, אבל כשהם מרובים, כבר יצאו מכלל ישראל ואין צריכים התראה דאזהרתן זו היא מיתתן, וממונם אבד, דכבר עמד והפקיר ממונם, ושפיר מהני' להו תשובה, (עיין בדברי הגר"א כאן בפירושו, ובלקוטי' שבספר שנות אליהו) ובדברי הגר"א ניחא מה שרבים מתמיהים איך מקבלים עדי ע"הנ הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, הם זממו להרוג העובדים ונשיהם וטפם, ואם יוזמו אין טפם ונשיהם נדונים, כמו בב"ג וב"ח כפ"ק דמכות, מדכתיב ועשיתם לו, לו ולא לזרעו, לו ולא לאשתו, (ע"ש בתוס' בתירוצם קמא) דכיון שאין התראה בע"הנ תו לא קפדינן בעדים שיהיה עדות שאי"ל, ונתיישב בדבריו גם מה דתנן אנשי ע"הנ אין להם חלק לעו"הב, מה נשתנו אלו מכל מחוייבי מיתות ב"ד דאיתכפר להו במיתתן ובזיונן, עכ"פ בנתעכל הבשר נתכפרו, ויש להם חלק לעו"הב, (עתוס' סנהדרין מ"ז א' ד"ה ואמאי, ומה שתירצו כבר דחה הר"ן שם בחי' ועתוס' י"ט פ"י מ"ד) דכל הרוגי ב"ד מתודין קודם הריגתן לכן אהני להו כפרה, אבל אנשי ע"הנ שנדונו אינו אלא כשלא חזרו בתשובה לכן לית להו כפרה. ודבר זה שהשמיענו הרמב"ם שאין דנין ביושבי העיר דין ע"הנ רק כשעומדים על דעתם הרעה ואינם חוזרים אחר ההתראה, נ"ל דלזה כוונה התורה במה שאמרה. והנה אמת נכון הדבר, שאם יהיה המכוון בו הידיעה האמתית שהודחו אנשי העיר, מקרא שאין צריך הוא, וגם יחיד בעלמא לא יהרג בלתי בירור גמור שעשה מה שנתחייב בו עונשו, ומכ"שכ רבים, אבל טעם והנה אמת נכון הדבר, דבר זה ללכת אחרי אלהים אחרים היה אצל אנשי העיר לאמת ונכון, כלומר להתמיד ולקיים בדרך זה, שלא ישתנה דעתם אצלם לשוב ולחזור ממנו (אונוואנדעלבאר, פעסט בעשלאססען) אמת, כמו שלום אמת (ירמיהו י״ד:י״ג) שטעמו שלום מתמיד. נכון, כמו נכון הדבר מעם אלהים (מקץ מ"א) כלומר מקויים שאין נופל בו השנוי הבטול:

החרם אותה ואת כל אשר בה. אותה הם אנשים הנדחים, ואת כל אשר בה, הנשים הנגררות אחר האנשים, אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן, וכן אמרו בספרי חנן אומר לא יומתו אבות על בנים וגו' ובעיר הנדחת הכתוב מדבר, אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (פ' בתרא) נחלקו בה, קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין, רבי אליעזר אומר נהרגין, אמר לו ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ובהמתה, ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכה (לשון הרמב"ן) והרמב"ם (פ"ד מעכו"ם) פסק דאף הטף הורגין. וכתב עליו בעל מגדל עז דטעמו מדגרסי' בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים כלל שהורגין אותן דדרשינן את רבויה. ועוד דבכריתות (צריך להיות, בתוספתא) פלוגתא דר"א ור"ע, דר"א סבר קטני בני רשעי ישראל נהרגין, ור"ע סבר אין נהרגין, ופסק הרמב"ם כר"א משום דסתם ספרי ר"ש וקאי כר"א. ע"ש. הן אמת דבספרי שלפנינו ליתנהו לא דברי הרמב"ן ולא דברי בעל מג"ע. עכ"פ ברור הוא שגרסת בעל מג"ע לא היה בספרי שלעיני רמב"ן, גם השמיט בעל מג"ע רישא דתוספתא, שמבואר בה דעת ת"ק דקטנים אין נהרגין וכר"ע ור"א דאמר דנהרגין יחיד הוא, ואמאי פסק הרמב"ם כיחידאי: