הכתב והקבלה · דברים · פרק 14 · פסוק 1

לא תתגודדו. ההבדל בין שריטה לגדידה לרש"פ, שהשריטה כפי שישמשוה בעלי התלמוד ואיננה כ"א עשיית חריץ קל הבלתי עמוק (קריטצען), כענין שאמרו (שבת ק"ד) הכותב על בשרו המסרט על בשרו, היינו חורץ במקצת דומי' דכתיבה שאינו יורד בעומק הבשר, וכן שרט לו שריטה בכותל היינו חריץ כל שהוא לסימן, וכן תפלין א"צ שרטוט (מנחות ל"ב) היינו קצת רושם על הקלף בקו ישר, ובלשון הכתוב ישמש לשון שרט תמיד על עשיית חריץ בבשר, כמו ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכדומה, אמנם גדידה מורה על עשיית חריץ עומק שהוא יותר מן השריטה (אֶטצען, איינשניידען) כמו ויתגדדו כמשפטם בחרבות ורמחים (מלכים א י״ח:כ״ח) שפצעו בשרם כ"כ עד שפך דם עליהם, נחת גדודי' (תהילים ס״ה:י״א) היינו חריצת המחרישה היורדת בעובי האדמה, ובלשון התלמוד ראוהו מגויד או צלוב (יבמות ק"ב), ואפי' מגויד ואפי' גוסס (נזיר מ"ג), והיינו פצעים עמוקים ביותר, לא שנחתך לחתיכות שא"א עוד לחיות בשום אופן בין שיהי' נחתך בסכין צוננת בין במלובנת, אבל הענין שנפצע ונחבל ביותר בעמוק הבשר, ואז אם נעשה בסכין מלובנת אפשר עוד שיתרפא כמ"ש שם; וענין גדד הוא מגזרת גיד (אדער) כמו גיד הנשה ור"ל בלשון גדד היינו חריץ בעומק הבשר עד שמגיע לגידין שמצוי בהם הדם ביותר, וכמ"ש (מלכים א י״ח:כ״ח) ויתגדדו עד שפך דם עליהם, שפצעו א"ע כ"כ בעומק עד שהגיעו לגידי הדם ונשפך הדם עליהם, וענין גדד היינו עשיית עסק עם הגידין, כענין אל תלחם לחם, לא תעולל, וע"מ נדד שנמצא ניד כמו וניד שפתי (איוב ט״ז:ה׳) לנידה היתה (איכה א׳:ח׳), ונמצא ג"כ בכפל הפעל נדד מתנודד, יתנודדו כל רואי בם, כך מן גיד מתגודד; ומ"ש (מכות כ"א) שריטה וגדידה אחת היא, היינו לענין ששניהם בין ביד בין בכלי, לענין התראה ומלקות שוים הם, שאם התרו משום שריטה ולא שרט אבל גדד, או שהתרו בו משום גדידה ולא גדד אבל שרט, חייב מלקות שלא הקפיד הכתוב רק הפציע גופו כל עיקר, ולא חילק בין פצע עמוק לשאינו עמוק, כמו שאין חילוק בחרישה בשבת בין בחורש בעומק הקרקע או לאו, וכן בין קריעה לפרימה שלא חילוק בין קורע לפורם, אעפ"י שיש הפרש ביניהם בהנחה ראשונה, כך בגדידה ושריטה לענין עונש הם שוים, ובבחינת הנחתם יש הפרש ביניהם, והענין שאין ראוי להורות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טובה, לפיכך אמר בנים אתם לה"א לא תתגדדו, שאביכם שבשמים קיים לעד ואין ראוי שתדאגו בתכלית על שום מת:

בין עיניכם. אצל הפדחת (רש"י) ר"ל מסוף הפדחת ולמעלה במקום שער, כי בין עינים החיצונים הנראים והנגלים אינו מקום שער להזהיר בו על הקרחה, ולכן לא אמר בין בבת עיניכם, או בין גבות עיניכם, או בין עפעפיכם, כי בזה הלשון היה מדבר מעינים הגשמיים הנראים, אבל לשון בין עיניכם יורה על אותו חלק שבראש שלצד פני האדם, למעלה מן המצח. ונקרא אותו החלק בין עיניכם, כי שם הוא מקור הראות, כנודע מחכמי נתוח שחלקי המוח שלצד פני האדם הם מגיעים עד קרוב אל עצם הגלגולת, ומן העצם של מוח צומחים ויוצאים גידי הראות, בתחלתם הם מתאחדים ואח"כ מתחלקים ופונים אל הימין והשמאל בפנימיות המוח ומתפשטים עד שמגיעים אל תוך אישון בת עין החיצוני, ושם פועלים חוש הראות. ואחרי שבאותו החלק מן הראש הוא עיקר הראות ומקורו, לכן נקרא אותו החלק כולו בשם "בין עיניכם" כלומר בין מקור הראות (אויגענוואורצעלן), ויש לשם עין פי שנים בהוראתו, על חוש הראיי' ועל המקור כענין מעיני מים. והנה לרבותינו (מכות כ') בין עיניכם לאו דוקא, כי על כל הראש מוזהרים על הקרחה, כנאמר בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם. אמנם מה שאמר כאן בין עיניכם ולא אמר בראשיכם, כבר כתב הריטב"א שם, דאצטרך בין עיניכם ללמד על בין עיניך האמור בתפלין, שהוא בראש דומי' דהא דקרחה, ולא בין העינים ממש. (דברי הריטב"א אלו היו נעלמים מעיני הרא"ם כאן ובפר' אמור, ומעיני הרב בקרבן אהרן שם בספרא, ומעיני מהר"ם יפה המובא בצדה לדרך שם באמור, כי אלו ראו דברי הריטב"א לא היו צריכים להאריך בקושי' זו ותירוצו); והוא דכתיב בכהנים ולא כאן (שהיה לו לכתוב כאן כל הראש ול"ל גז"ש כלל, דק"ו לכהנים) דכללא הוא בכל התורה לכתוב דבר חמור אצל החמור (הגר"א); וע"ד הפשט נ"ל שבלשון בין עיניכם יש להבין בו כל הראש, וזה, כי שם ראש המונח על אבר הבע"ח אינו רק ע"ש חלק זה מן הראש הנקרא בין עינים, כי ידוע הוא מחכמי הטבע והנתוח, שהמוח הוא העיקר הראשי לכל חמשת החושים שבאדם השמיעה הראיי' והריח וכו'. כי האוזן העין והאף אינם רק כלים אמצעיים להביא הרגשותיהם הפרטיות אל המוח ובו נתפסים, כי שם ביתם שרשם ומקורם העיקרי, ועיקר כל הפעולות הראשיות האלה אינם בחלק המוח שמאחורי הראש כ"א בחלק המוח שמלפני הראש ר"ל באותו חלק הראש הפונה לצד המצח, ולכן אותו חלק המוח הוא יותר גדול בכמותו ממה שלצד אחורי הראש. והונח א"כ על הבע"ח שם ראש, לפי שבו משכן המוח שהוא היותר עיקרי באדם, והוא האבר הראשי שבגוף האדם (הויפטטהייל) כי מה שמראש האדם ולמטה עד קצה רגליו אינו רק כטפל אל העיקר, וכל עיקר שעמו טפלה, נקרא העיקר ראש (הויפט) בערך אל הנטפל אליו, ואחר שעיקר הפעולות הראשיות שבאדם אינם רק בחלק המוח שמלפני הראש הנקרא בלשון הכתוב בין עינים, א"כ עיקר הנחת שם ראש ע"ש היותו משכן לאותו חלק הראשי שבמוח. א"כ אין הבדל בין אומרו שם בראשם, בין אומרו כאן בין עיניכם, ובשניהם לדבר אחד התכוין לאסור קרחה בכל הראש, שם קרא לאותו אבר ראש, ע"ש היותו משכן למוח שהוא הראשי שבאדם בדרך כלל, וכאן קרא לאותו האבר כולו בשם בין עינים, ע"ש חלק המיוחד שבמוח להיותו ראשי באדם בדרך פרט. ואין זה דבר תימה לקרוא את כל האבר בשם בין עינים, הלא מצינו דבר יותר גדול מזה, שנקרא האדם כולו בשם גלגולת (עומר לגלגולת, ובכל המנויים לגלגלותם) אף שאין גלגולת בעצם רק שם לכדירת הראש (הירנשאלע) ותרץ גלגלתו. ומלת בין לא יורה דוקא על ההבדל בדברים, אבל יורה גם על השווי הגמור בין דברים מחולפים, כמו וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה ובין כל העדה, דהיינו שיהיה המלקוח שוה בין שני הנושאים. וכן רבותינו שמשו במלת בין על הרוב להשוות בין המתחלפי' כמו בין בזה בין בזה בין כך ובין כך. עכ"פ אין דעת רבותינו רחוקה כ"כ מלשון המקרא עצמו לאסור בישראל קרחה בכל הראש אף שלא נאמר בו רק בין עיניכם: