הכתב והקבלה · שמות · פרק 7 · פסוק 5

וידעו וגו' בנטותי. אף שעד הנה נתינת ידי ודרך ענותנותי בהם הטעתם לחשוב חולשת כחי ויכלתי, עתה אחרי ראיתם המשפטים הגדולים (מכת בכורות), בזה יתגלה לעיניהם גודל יכלתי, ומזה יתנו לב להבין ולדון למפרע כי לא מחולשת יכלתי התנהגתי עמהם בנטותי ידי אליהם לבקש מהם הסכמת רצונם, כי עתה ידעו ויבינו כי אני ה'. ממדת הרחמים היה כל אלה, כי כן דרכי לרחם על מעשה ידי, להורותם דרך תשובה ולאט לאט אוליכם אל הדרך הנכונה להודיעם ולהכירם האמתיות. כי שרש נטה יורה ג"כ על הורדת ההכנעה והשפלה, כמו ויט שמים וירד, ויט שכמו, נטיתי ידי ואין מקשיב, והמכוון אראה להם ענותנותי הגדולה כאלו אכיר את כבודם וגדלם לשלוח להם דרך בקשה שמרצון נפשם ימלאו חפצי ורצוני לשלוח ב"י לחירות (ובי"ת במצרים כאלו אמר בתוך מצרים ר"ל ביניהם, ואל במקום על כברוב מקומות); ובחנת ותדע אתה הקורא כי לפירוש המפרשים אין הנגינה מסכמת, כי לדבריהם רישי' דקרא ולא ישמע אליכם מוסב על רישי' דקרא קמא על ואני אקשה, וכן לדבריהם מאמר ונתתי את ידי במצרים הוא מחובר אל מה שאחריו והוצאתי את צבאותי, אמנם הנגינה תורה הפך כל זה, כי היא תפסיק את מאמר ונתתי את ידי במצרים באתנח, וזה יורה שאינו מצטרף למה שאחריו כ"א אל מה שלפניו, אמנם לפי המבואר לדעתי בכוונת מליצת ונתתי את ידי במצרים, הוא באמת מאמר מתאחד עם מה שקדם לו, ובזה סר קושי המליצות האלה, והמקראות מיושבות הולכות על סדר ראוי מוסכמות עם הנגינה: