הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 6 · פסוק 13

זה קרבן וגו'. קרבן זה של אהרן ובניו אשר יקריבו בפעם ראשון ביום שיתחנכו (שכל כהן בין כהן גדול בין כהן הדיוט כשנמשח למלאת ידו לעבוד עבודה צריך שיקריב תחלה מנחה) קרבן זה יהיה מנחה תמיד, ופי' אחר כך מי הוא זה אשר יהיה אצלו החיוב למנחה תמיד ואמר, הכהן המשיח וגו' שהכהן הגדול לבדו יעשנה תמיד כל יום, אבל לכהן הדיוט אין החיוב רק כשעושה עבודה ראשונה צריך להתחנך במנחה זו, וטעם ביום המשח ביום שמתחנך לעבודה, ככתוב (שמות מ') ואת בניו תקריב ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי, וכן (במדבר ג') אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן, אבל תואר משיח אינו אלא לכהן גדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ולפי"ז מאמר, זה קרבן אשר יקריבו ביום, הוא הנושא, והנשוא הוא, מנחה תמיד, וטעם, זה קרבן, כמו זה לחמנו (יהושע ט') זה סיני (שופטים ה') זה אלהים (תהלים מ"ח), ובזה המקרא מבואר על פשוטו כדעת רבותינו שהוא מדבר ממנחת כל כהן כשעושה עבודה ראשונה וממנחה תמידית של כה"ג. והמפרשים זה קרבן, בחסרון דבור המציאות, וכאילו כתוב זה הוא קרבן, ואשר יקריבו הנשוא, קשה עליהם מאמר ביום המשח עם מנחה תמיד דהוי תרתי דסתרי לכן יחליפו בי"ת ביום במ"ם מיום המשח כלראב"ע, ויוסיפו אות וי"ו במלת מנחה כלרנ"ו: