הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 6 · פסוק 11

כל אשר יגע בהם. יכול אעפ"י שלא בלעו ת"ל בהם משיבלע (בת"כ פ"ב פ"ג סי' ו', וכ"ה פ"ה פ"ג סי' ו' באשר יגע בבשרה), בתוס' פסחים (מ"ה ד"ה ר"ח) הקשו על לשון הברייתא דאמר עד שיבלע ומשמע דההיתר נבלע באיסור, ומהא דאמר יקדש להיות כמוה, משמע שהאיסור נבלע בהיתר, וכן ברישא דברייתא יכול אעפ"י שלא בלע שר"ל שלא יבלע הנוגע מהמנחה, ואיך ילמוד זה ממלת בהם דמוסב על המנחה, וכתב הרב בקרבן אהרן דלפירש"י אות בי"ת מן בהם, בבשרה, כמ"ם, כמו והנותר בבשר, שהוא מן הבשר; והכוונה לומר עד שיבלע הנוגע מבשרה של חטאת, וכן כאן עד שיבלע הנוגע מהם ר"ל מהמנחות, ובזה סרה קושית התוס' שההיתר הוא הבולע מהאיסור, והשיב הרב על פירש"י וכתב עליו דמלבד דוחק פירושו לומר שהבי"ת כמו מ"ם, יש דוחק אחר שאנו צריכים להוסיף ענין הבליעה, דקרא לא אמר רק יגע מהם, וצריכים אנו לומר יגע ויבלע מהם, ולכן פירש הוא דלדעת רז"ל מלת אשר יגע מוסב על המנחה שבה מדבר, וה"ק, וכל. ירצה בכל דבר אשר יגע זאת המנחה, שבה אנו מדברים, ואלו לא אמר רק אשר יגע נאמר שבנגעו בו בשטחו לבד יקדשנו, תלמוד לומר בהם, דמשמע בעצמותם, ופי' הפסוק, כל, ירצה כל אוכל אשר יגע המנחה, והמגע יהיה במה שתכנס בהם בעצמותם, והוא שתבלע בהם, אז יקדש זה הדבר אשר בו נגע המנחה ונבלעה בו להיות כמוהו, וזהו אמרם עד שיבלע ירצה עד שיבלע זה הנוגע שהיא המנחה האסורה בדבר אשר בו נגע, ואז יקדש זה אשר בלע להיות כמוה, ובזה סרה קושית התוס'. והרב בעל צדה לדרך העתיק כל דבריו באורך, ועפר אני תחת כפות רגלי הגדולים האלה ולא אבין דבריהם הקדושים, איך נוכל לומר כי מלת יגע קאי על המנחה שהיא לשון נקבה והל"ל תגע, ועוד אם מלת בהם קאי על החולין שהמנחה נוגעת בהם, א"כ למה סיים קרא יקדש בלשון יחיד והו"ל לסיומי בלשון רבים יקדשו, ועוד נראה בעליל, במכ"ת לא הרגישו שיש כאן טעות בת"כ, דאיתא התם, יכול אם נגע במקצתו יהא כולו פסול תלמוד לומר כל הנוגע בהם יקדש הנוגע פסול, והוא ודאי נוסחא משובשת, כי מקרא זה, כל הנוגע בהם יקדש, הוא בפרשת (כי תשא ל' כ"ט) ומשתעי במזבח, שהמזבח מקדש קדושת הגוף כל מה שבא עליו, וזה אינו רק בנגיעה בעלמא שאין בה בליעה כלל, ואנן הכא לנגיעה שיש בה בליעה מצריכינן קרא, לכן ברור שצ"ל, תלמוד לומר אשר יגע בהם יקדש, הנוגע פסול, וכן הנוסחא בת"כ (פ"ה פרשה ג' הלכה ו') באשר יגע בבשרה. ומצאתי להגר"א בביאורו שהעתיק כאן קרא דאשר יגע, הנה לפי הנוסחא האמיתית מבואר דעת רז"ל כל אשר יגע אינו מוסב על המנחה, רק על החולין. לכן היותר נכון נ"ל כפירש"י, אבל נשים מעט תבלין בדבריו, והוא: לשון נגיעה לא ישמש בלשוננו רק לנגיעת העצם בשטח החיצוני של עצם אחר והקרבם זה לזה בלבד, באופן שלא תשתנה צורת הנוגעים ממעמדם הראשון, כ"א גם על ענין נגיעה העושה רושם השתנות מה בדבר, כענין נגע אלהים בלבם (שמואל א י׳:כ״ו) והיינו כניסת הרגשת יראת אלהים בלב, וכן נגעה עליו הרעה (שופטים כ׳:מ״א) וכן הנוגע באיש הזה ובאשתו, שענינם נגיעת הנזק והצער, לכן ת"א הנוגע דינזיק, ויגע בצנור (שמואל ב ה׳:ח׳) תרגומו וישרי למכבש (הינאיינדרינגען) ואמר (הושע ז') דמים בדמים נגעו, הנה הוא נגיעת ההתאחדות, כי יש בלילה בדבר לח שע"י התערובת מתאחדים זה עם זה עד שמשתנה צורתם מכמות שהיו, כביין במים, והנה קרא דילן מענין אכילת המנחה משתעי ככתוב בחצר האה"מ יאכלוה, ואחרי שעיקר אכילת קדשים ומנחות היינו דרך צליה ואפיה, ואם צולה או אופה עמו בסמוך לו דבר חולין, לא ימלנו שבנגיעתם זה עם זה שלא יבלע החולין מן הקדש על ידי פעפוע עכ"פ כעובי אצבע, וא"א שישאר החולין במקום נגיעתו בלתי בליעה מן הקדש, ובזה ע"כ לשון נגיעה דקרא הוא נגיעת ההתאחדות והבליעה, ולזה איכא מ"ד דיליף מזה דהיתר מצטרף לאיסור, כי כשאוכל כזית ממקום הבלע, באכילה זו יש בו טעם היתר של עצמו וטעם איסור הנבלע בו ע"י נגיעה. ולא תקשה לן אות בי"ת במלת בהם אשר יורה על הנגיעה בשטחיות הדבר לבד, כי על נגיעת ההתאחדות והבליעה היה יותר ראוי אות מ"ם, ולומר אשר יגע מהם; זה אינו, כי באות מ"ם לא היה מורה רק הגבול אשר בו התפעל, כדעת בעלי הלשון בהבדל שבין, והנותר מבשר ומלחם, לבין והנותר בבשר ובלחם. שבבחינת הבשר והלחם אשר מהם נשאר יתכן מאמר, והנותר מבשר ומלחם, אבל בבחינת הבשר והלחם הנשאר, יתכן מאמר בבשר ובלחם, וכן מאמר ממראות הצובאות, הוא בבחינת התמונה אשר היתה לכלים טרם נשתנו ונעשו כיור, אבל בבחינת התמונה שלהם בעודם מקבלים השנוי, יתכן מאמר, במראות הצובאות. וכן כאן אלו אמר אשר יגע מהם, לא היה מדבר רק בבחינת המנחה והבשר אשר מהם התחילה נגיעת ההתאחדות והבליעה, וטרם שנשתנה החולין מבליעה זו, לכן אמר יגע בבשרה, שבזה ידבר בבחינת ההשנות שבחולין שנתהוה ע"י נגיעת התאחדות הבליעה. ויתורגם אשר יגע בהם (וואס מיט איהנען אין [איננערער] בעריהרונג קאממט), והנה אף שבכל הפרשה ידבר מן המנחה בלשון יחיד, יאמר כאן בהם בלשון רבים, כי באמת ממנחה אחת שהיא שתים קרא משתעי ממנחת חוטא וממנחת נדבה ככתוב כחטאת וכאשם, ע"ש רש"י. אמנם היה ראוי לומר בהן כלנקבות רבות, כמו אשר עבדתי אותך בהן, אשר יוסך בהן. ויראה שאמר בהם במ"ם כל' זכר, להורות על ההתחזקות. כמו (שופטים ד׳:כ׳) ויאמר אליה עמוד פתח האהל, שלא אמר עמדי כלנקבה נוכחת, כ"א עמוד כלנכח זכר, לזרז אל ההתחזקות העמידה, וכן כאן להורות שאין מלת יגע נגיעה שטחית כ"א נגיעת ההתאחדות והבליעה, שהמנחה היתה מפעפעת ופולטת שמנוניתה אל הנוגע בו, אמר במ"ם הזכר להורות על גודל כח הנגיעה עד שנתהוה זה להשפיע וזה לקבלה, וז"ש בת"כ יכול אף על פי שלא בלעו ת"ל בהם משיבלע, ומאות מ"ם יליף לה, כי מן התיבה בעצמותה ליכא למילף מידי אם נגיעה שטחית אם נגיעה המתאחדת והבליעה. מבואר בזה שאין צורך להוסיף על ענין הבליעה בלשון המקרא, כי היא המובן במלת יגע, ובכוונה לא השתמש המ"ם, רק אות בי"ת: