הכתב והקבלה · דברים · פרק 5 · פסוק 23

כי מי כל בשר אשר שמע. מקודם אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ועתה חוזרים להתעורר על מניעת היכולת לשמוע דבר ה'; כי באמת בהיותם במדרגת אדם (שהוא תואר היותר חשוב ומעולה כמוזכר למעלה), והיינו בשלשת ימי הפרישה מכל עניני גשמיות, יכולים היו לשמוע מאמרי פיו ית', להיותם אז מזוקקי החומר, אבל מי כל בשר וגו' ר"ל מי יכול להיות תמיד מופשט מכל עניני החומר, ומיד בשובו ליפול ממדרגתו זאת אל מדרגה השפל שהוא בתכונת בשר, אין בכחו אז להתעלות למדרגה עליונה כזאת, לכן קרב אתה ושמע שמדרגתך עליונה מאד להיותך תמיד מופשט מגשמיותיך באופן להיותך ראוי לשמוע דבר ה', וכמו שאמר אליו ית' ואתה פה עמד עמדי (הגר"א). ול"נ בכוונת ענין מאמר את האדם וחי, כי הה"א במלת האדם מיחדת הפרטי מן הכלל, והוא משה [ע"ד אמרם (במדר' קהלת) ע"פ אדם אחד מאלף מצאתי, אדם זה משה שבא לאלף דור]. עמכדרשב"י (בראשית כ"ה ב') דלית תמן משה למפלח לשכינתא דעליה אתמר ואדם אין לעבוד. ושם כ"ח א', משה אדם אתקרי' (ובפקודי רל"ח א') מנלן דמשה אקרי אדם דכתיב לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיינו משה.

וחי. הוא לבדו עצר כח להתקיים בלתי הרגשת שום התפעלות, כי גופו היה זך ובהיר, לכן לא עצרהו גשמיות גופו מלסבול שפע קדושת הנבואה ההיא, כמו שהעיד עליו הכתוב כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כן היה כח בדעתו של מרע"ה להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם; וחי מענין עד חיותם (יהושע ד') וימרחו על השחין ויחי, שענינם שלמות הבריאות:

למה נמות. כלומר למה נבקש לבא בגדר החולשה הקרוב למיתה (כמו וימת תחתיו מפני הרעב [ירמיהו ל״ח:ט׳] שפי', לר"ש ב"מ, קרוב למיתה), כי מקבלי התורה בעמדם על הר סיני היו כולם בגדר כל נביא, איבריהם היו מזדעזעים וכח גופם היה כשל, עשתנותיהם מתטרפות, ולא נשאר בהם כח, כדי שלא תהיה בהם מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, ותהיה דעתם פנוי תמיד למעלה, להבין הדברות הקדושות והטהורות שיצאו מפי הקב"ה, ולהסתכל בפנימות כוותנם, וזה כוונת אמרם (שבת דף פ"ח) שבכל דבור יצאה נשמתן של ישראל שנאמ' יצאה נפשי בדברו, ואין כוונתם יציאת נפש ממש, כענין כצאת נפשה כי מתה, כ"א החולשה הגדולה הקרוב למיתה, כענין וימת לבו בקרבו (שמואל א כ״ה:ל״ז) שהוא מליצה על גודל החרדה והפחד, וכלשון נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש, שאינו על השבת החיים אחר המיתה כמו שהוא בשונמית (מ"א ט') ותשב נפש הילד, וכן ותחי רוח יעקב אחרי אשר פג לבו שפי' לרמב"ן, שמתחלה פסקה תנועת לבו והיה כמת ואח"כ נח דעתו עליו, ונתיישבה. וחזרה תנועת לבו וחי (ובזה נתיישב מה שהתעורר המהרש"א שם על מאמר זה שיצאה נשמתן, שממה שאמרו שם חזרו לאחוריהן י"ב מיל ושנתמלא העולם בשמים להשיב נפשם, משמע שלא מתו, ע"ש שנדחק), וממ"ש בענין זה במדרש קהלת ע"פ חכו ממתקים, משל למלך שדיבר כנגד בנו, ונתירא ונשמטה נפשו ממנו וכו' ע"ש מבואר שאין כוונתם על מיתה ממשית, כ"א התפשטיות הגשמיות בלבד. וטעם ועתה למה נמות. הוא ית' נהג עמנו בדרכי טובו והראה לנו שאינו חפץ למנוע טובו משום ברי', ורצונו היה ללמוד תורתו לכל ישראל, וכמ"ש באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי, אמנם עתה שנתברר לנו שאין בכל נפשות בית ישראל גם אחד הראוי להיותו מקבל התורה מפיו ית' רק משה לבדו הוא שבכחו לסבול קבלת התורה בנבואה, כי ראינו בעין החוש שבכל עדת ישראל הוא לבדו המובחר והראוי לכך, וזה לנו מופת גדול ועדות נאמנה כי הוא לבדו האיש אשר בחר לו יה להיות עומד בין ה' ובינינו לקבלת התורה בנבואה מפי הגבורה, ואין אנחנו זכאים וראויים לזה, וכיון שהמופת ברור לעינינו שמחסרון יכלתנו אנו נמנעים לקבלת התורה בלתי אמצעי, א"כ אם נעמוד על דעתנו הראשונה לאמר רצוננו לראות מלכנו, היא חוצפא כלפי שמי', ומהראוי לנו להכיר את ערך זה האיש משה, ושאין אנו ראויים לגשת אל פני קדושת יוצרנו, ולמה נמות. מה לנו בהתפשטות גשמיותינו להתרומם למדרגת הנבואה, אחרי רואנו ההבדל הגדול שבין משה לבינינו, שהוא לבדו ראוי ולא אנחנו, וז"ש כי מי כל בשר וגו' ויחי, ואין פי' כל בשר שאר בני אדם שאינם ממקבלי התורה, כי כל זולתם גם שמיעה לא היה להם, ומהו אשר שמע ויחי דא"ק דמשמעותו לשלול מהם התחי' ולא השמיעה, אבל טעם כל בשר על עצמם, נגד מ"ש מקודם ידבר את האדם ר"ל משה, כנו א"ע בשם בשר, והכוונה משה האדם הגדול נשאר חי, אבל אנחנו שפלי ערך, גולמי בשר מי ממנו שמע את הדבור ונשאר חי בגופו: