הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 1 · פסוק 13

והקטיר. שם קטור הונח לרש"פ על האדים והחלקים המימיים העולים מן גשם לח כשיחום באור (דאמפף) כמו שאנו רואים בתבשיל חם ולח כשמנערין אותו מן הקדרה אל הקערה שיוצא ממנו הבל בצורת עשן (רויך) ואינם עשן, כי עשן הוא עצמית החלקים המלחיים שהגשם מורכב מהם בעצמיותו, ולפיכך יש להם טעם חריף המזיק לעינים, אבל הקטור אינו כ"א חלקי המים הסגורים בגשם ע"צ המקרה, וע"י שהגשם מתפשט ביותר ע"י חום האור ועי"כ יתפתחו החלקים המימיים ממסגרתם ויעלו למעלה ע"י הרוח הסגור בהם, כי הרוח הסגור משיאם למעלה, ולפי שאינם אלא חלקים מימיים אינם מזיקים לעינים כמו העשן; ולפי שהקרבנות הונחו על האש לתכלית שיעלה ממנו קטור לריח ניחוח, והקרבנות כלם גשמים לחים וכשהם בוערים אין עשן יוצא מהם אלא קטור, ומשום כך לא נמצא לשון הקטרה כ"א בבנין הכבד, והקטיר, ויקטר, כליל תקטר, מוקטר, כי ע"י נתינת הקרבן על האש ימשך שעולה ממנו קטור והכהן בעצמו אינו מוציא הקטור רק הוא הגורם יציאת הקטור ע"י הנתינה על האש, לכן בא לשון הקטרה תמיד בהפעיל, והשם מזה הוא קטרת והוא שם תאר מפשט, והיינו דבר המוכן להנתן על האש כדי שיצא ממנו קטור (דאמפפווערק), ומה שנקרא קטרת הסמים ולא מעשן או עשן, לפי שאין ריח הבשמים בעשן כ"א בקטור היוצא מהם שהיא המוץ ולחות היסודי שבבשמים, והעשן איננו רק משריפת החומר המקריי שבהם שאין בו ריח כלל, שהרי הבשמים יש להם ריח אף בלי עשן, אבל אין להם ריח בלא קטור שהוא האיד הרוחני הפולט מהם (דופט) אלא שהקטור הוא מעורב בעשן היוצא מן הבשמים והוא מעלה את הקטור עמו למעלה, ולפיכך היה צריך ליתן בקטורת עשב מעלה עשן כדי להעלות ג"כ הקטור עמו, אבל עיקר הריח הוא בקטור הבשמים לא בעשנם, לכן אינו מדוקדק לתרגם שם קטרת (רויכווערק) מלשון עשן כ"א לשון קטור (דאמפפווערק) וכן אין נכון לתרגם פעל והקטיר (אין רויך אויפגעהען לאססען) כי אין הכוונה בנתינת הקטרת להעלות עשן רק כדי להעלות הקטור הרוחני שבו כמ"ש ריח ניחח, וראוי לתרגמו (דאמפפען):