הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 1 · פסוק 12

ונתח אותו. שם נתח מורה לרש"פ על חלוקה הנעשה על איזה סדר מיוחד (צערלעגען) אם חלוקת בע"ח לאברים, כעין שיעשו הטבחים והרופאים (צערלעגען, אנאטאָמירען), או התחלק לחתיכות קטנות לקדרה כעין שיעשו המבשלות, על אלה הענינים הונח שם נתח בפרטות, כמו וינתח לעצמי' לשנים עשר נתחים (שופטים י"ט) אסף נתחיה אליה כל נתח טוב (יחזקאל כ"ד), וכן כאן: ולפי ההשקפה אינה מוכרע אם נתח פעל הנגזר מן השם, או שם הנגזר מן הפעל, דהיינו אם ההנחה הראשונה של נתח על חתיכה החתוכה על איזה סדר מיוחד, והוא שם תאר, ונגזר ממנו פעל נתוח דהיינו עשיית נתחים, או שההנחה הראשונה של נתח על פעל הנתוח דהיינו עשיית חתיכות על איזה סדר, ונגזר ממנו שם נתח דהיינו חתיכה המתהוה מן פעל הנתוח והוא תאר הפעל, אבל מענינו הוא מוכרע שהוא שם נגזר מן הפעל, שאף אם תאמר שנתח שם התאר דהיינו חתיכה חתוכה על סדר, הרי כבר הקדמת לך במחשבה פעל החתוך על סדר קודם שבאת אל הנחת שם נתח, והרי א"כ שוב שם נתח רק תאר הפעל שהפעל נושא והתאר נשוא, ובכל מקום הנושא קודם בציור מן הנשוא, ומזה תבין ג"כ מה שדרשו רבותינו ונתח אותה לנתחיה אותה לנתחים ולא נתחיה לנתחים, כי הנה אם דרשו כך ממה שאמר לנתחיה בה"א הכנוי, מזה אינו מוכרע עדיין שלא ינתח הנתחים, שהרי אפשר שה"א הכנוי הוא יחס הקנין כשאר הכנויים כמו ידים ורגלים ידיו ורגליו דהיינו יחוס הקנין והשייכות, ואף אלו ינתח כל נתח ונתח שוב לאלף חלקים נקראו כולם נתחים ע"צ הקנין והשייכות אליה, אלא שיחוס הקנין לא שייך רק במקום שנשאר שם נושא שהקנין נשוא עליו, כשתאמר בד"מ ידיו יש שם גוף שהידים קנין לו, שהגוף הוא הנושא והידים הם הקנין הנשואים עליו, וזה לא שייך בקרבן העולה, שהרי העולה מנותח כולה לנתחים ולא נשאר שם גוף שיהיה נושא קנין הנתחים שהרי אין כאן אלא הכל נתחים לא נושא חוץ מהם, ובהכרח שאין ה"א הכנוי של לנתחיה ה"א יחוס הקנין כ"א יחוס הסדר של נתח הנהוג בעולה, שסדר הנתוח של עולה הוא דבר עצמיי קיים והוא הוא הנושא והנתחים נשואו, ולזה תפסו רבותינו בלשונם גם מלת אותה, אותה לנתחיה, דהיינו הנתוח הסדריי הנעשה בעולה גופה ולא נתוח אחר הנעשה בנתחים, וזה ג"כ הכל מצד שנתח שם נגזר מן הפעל ושלא נקראו נתחים כ"א ע"ש פעל סדר החתוך הנעשה בהם, ונתחיה בה"א הכנוי ע"ש סדר הנתוח של עולה בפרטות: