הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 25 · פסוק 20

מה נאכל וגו'. בכל השנים התבואה החדשה נאכלת בשנה שלאחריה, ואם כן תבואת השנה הששית שנקצרת בניסן ובסיון הוא מאכל לשנה השביעית, ולמה יאמרו מה נאכל בשנה השביעית, יאמרו מה נאכל בשנה השמינית ? כי בשביעית אין זרע ואין קציר, ולכן אמר רמב"ן שלשון המקרא מסורס, וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, כלומר מה נאכל בשמינית; ואין הדעת נוחה בסירוסי לשון המקראות; והרב"ח מחבר בשנה השביעית עם הן לא נזרע, והוא מתנגד לנגינה. ונ"ל כי הבי"ת תשמש שתי הוראות, תוך הזמן, ואחר זמן, כמו (ס"פ וישב), בעוד שלשת ימים ותרגומם סוף תלתא יומין, ואמר אחריו ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה, דפי' ע"כ אחר יום השלישי, וכן היו נכונים לשלשת ימים (יתרו י"ט), שהוא לסוף ג' ימים והוא יום הרביעי (ע"ש רש"י), ואמר אחריו ויהי ביום השלישי דפי' ע"כ אחר יום השלישי, ואמר במשפטים וחג האסיף בצאת השנה, שבי"ת תורה על כלות השנה, כי חג הסוכות הוא במיפקא דשתא, וכן תקבר בשיבה טובה אות בי"ת של בשיבה הוא ע"כ על זמן שלאחריו, וכן בתשעה בחודש (אמור), דהבי"ת תורה על כלות יום התשיעי, וכן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (בא י"ב), בי"ת בארבעה עשר הוא בכלות, כי בליל חמשה עשר הוא זמן אכילת מצות, ויהיה אם כן בשנה השביעית כאן גם כן בי"ת דלאחר זמן, ופירש מה נאכל אחר השנה השביעית (נאך אבלויף דעס זיבענטען יאהרעס), אמנם מה שכתב אחר זה בשנה הששית, הוא בי"ת תוך הזמן, והמכוון שבתוך השנה הששית תהיה הברכה להספקת מזון על שלש שנים, ועמ"ש (בכי תבא) בשנה השלישית:

וכי תאמרו וגו' וצויתי וגו'. ממה שהטעם במלת וצויתי איננו מלרע מבואר שהוי"ו איננה מהפכת העבר לעתיד, אבל הוא עבר בוי"ו החבור, לפי"ז מלת וכי איננו מלת התנאי (ווענן) אבל הוא מלת השאלה והתימה כמו וכי ימצא איש את אויבו ושלחו (שמואל א כ״ד:כ׳) שטעמו הימצא, וכן כאן התאמרו, כלומר התוכלו לאמר מה נאכל הלא בעיניכם ראיתם כי הקדמתי לצוות את הברכה. (שמעתי):