הכתב והקבלה · שמות · פרק 20 · פסוק 13

לא תנאף. אין נאוף אלא באשת איש (רש"י, וערא"ם), ובואתחנן פרט יותר אין לשון נאוף אלא באשת איש, וא"כ בא"א דוקא הכתוב מדבר, דלישנא הכי משמע (ע"ש במשכיל לדוד לרד"פ), וז"ל הראב"ע רבים חשבו כי אין נאוף כ"א עם אשת איש, בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו, כי מה טעם לומר זה אחר שאמר אשר ינאף את א"א, ואין פי' כאשר חשבו, והנה למעלה כתוב אשר יקלל את אביו ואת אמו מות ימות אביו ואמו קלל דמיו בו, והטעם כי עברה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו, וככה אשר ינאף את אשת רעהו להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו, ומלת נאוף כמו זנות, והנה כתוב (ירמיה ג' ט') ותנאף את האבן ואת העץ, ע"כ. וזה לשון הרב"ח לא תנאף הוא דבור השביעי מפני שאיסורי עריות הן שבע, ואלו הן אשת איש, אשתו נדה, אלמנה, בתולה, משכב בהמה, משכב זכר, וגו', ע"ש. והנה גם הוא כולל בזה כל עניני זנות, וכ"ד רבותינו (נדה י"ג) לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, ובשבועות (מ"ז ב') אמרו, אזהרה לעוקב אחר נואף מנין, ת"ל לא תנאף, ובתנא דבי אליהו אמר זמרי בן סלוא עבר על לא תנאף, וכן בסנהדרין פ"ו לא אמרו דלא תנאף במחוייב מיתת ב"ד איירי, רק מחמת דבר הלמד מענינו. והמתרגמים שבחרו לתרגם במלת (עהעברוך) דוקא, עליהם להביא ראיה לאמת תרגומם זה:

עד שקר. הראב"ע נדחק לפרש שהכתוב מדבר עם העד, אתה עד שקר לא תענה ברעך. אמנם אין טעם לקראו עד שקר קודם שהעיד, ומה יענה למקרא שכתוב מפיץ וחרב איש ענה ברעהו עד שקר, ובאמת שם עד הוא כנוי להמגיד (צייגע) ותרגומו סהיד או סהדא, וגם להגדת העד (צייגניס) ותרגומו סהדותא (רל"ש):