הכתב והקבלה · דברים · פרק 25 · פסוק 5

ובן אין לו. אין לתרגם מלת בן כאן על בן הזכר (זאָהן) דהא ביש לו בת ג"כ לא הותר היבום, אבל מלת בן כולל זכר ונקבה, כמו בעצב תלדי בנים, ולזה פרט הכתוב (ירמיה ח') לאמר ילד לך בן זכר. ונכלל במלת בן גם הנכד (ענקעל), כמו הידעתם את לבן בן נחור (בראשית כ״ט:ה׳) ולבן היה בן בתואל בן נחור, ואמר הכתוב על בלשצר שהוא בן נבוכדנצר, והוא בן בנו, והראוי לתרגם כאן מלת בן (נאכקאָממען) כל זרע הבא אחריו, כמו שנקראו כל הדורות בני ישראל, והוא כולל הבן והבת, ובת הבן, ובת הבת. ערש"י כאן. ודע דאמרי' (יבמות כ"ב) אפי' יש לו בן ממזר פטור מן היבום, מדאמר קרא ובן אין לו, עיין עליו פירש"י דהוי מצי למכתב אן לו (בלא י') כמו מאן יבמי, מאן בלעם, ולהכי כתיב אין ביו"ד למדרשה עיין עליו, דאם יש לו בן בעולם פוטר; ואמרי' נמי (קדושין ד') ויצאה חנם אין כסף, מדלא אמר קרא אן (בלא יו"ד) אלא אין (ביו"ד) אתי למדרש אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר שיוצאה ממנו, ומאן איהו אב, דהאב זוכה בכסף קדושין; ותו אמרי' התם, וזרע אין לה, אין לי אלא זרע כשר (דמעכבה מלאכול בתרומה) זרע פסול מנין (דמעכבה ג"כ) ת"ל אין לה עיין עליה (שאם מת בתה והניח אחריו זרע אף הוא מעכבה עתוס' שם. ענין דרשת רבותינו בזה פי' הערוך בשם ר"ח בערך אן, והשתדל בפי' גם הסמ"ע בחוה"מ סי' רע"ו. והשיב ע"ז בתוי"ט פ"ב דיבמות מ"ה, וגם על דברי התוי"ט השיב שפיר בקול הרמז שם. אמנם דברי רש"פ בזה יותר ברורים שכתב, מלת אין נגזר ממלת אי', שבא לפעמים גם כשאין השואל מעמיד את הנשאל להשיב על שאלתו, כ"א כמכריז ומפרסם היות הדבר נעדר העדר מבורר שאין להסתפק בו, והיא תמיה קיימת שאינה זוקקת לתשובה, כמו ויגוע אדם ואיו, אי' בית נדיב, איה אלהיך אשר עשית לך, כי הנה פעולות אלה האלילים לא היו במציאות מעולם ואמר בדרך התול אי' הם ויתפרסם שאין בהם ממש, ומזה האופן אשר יורה עליו מלת אין בתוספת נו"ן להוראת ההעדר המקויים, כמו אין לה ולד, ואיש אין בארץ, שהוא בעצמו הענין שיהיה הדבר נעדר במוחלט עד שא"א להגיע בו אל איזה נקודה זמנית או מקומית, כי כ"מ או זמן שאנו קובעין אותו בו, מיד שנחפש אותו שמה לא נמצאנו, ונהי' נשארים תמיד לשאול עליו אי' הוא (נירגענדס), ומזה המין אמרו (שמות ח') כי אין כה', כי אין כמוני (שם ט'), אין עוד מלבדו (דברים ד׳:ל״ה) ודומיהם, שהענין בלתי מצוי בשום זמן ומקום, וכן יפול האין המוחלט על האמתיות הקיימות שהסותר נמנע בכל זמן ובכל מקום, כמו ולו אין משפט מות (דברים י״ט:ו׳) שהוא דבר אמתי קיים לעד ובכל מקום, שאין להורג בשגגה משפט מות, וכן אין לנערה חטא מות וכדומה לזה; אמנם לפעמים יורה ג"כ מלת אין על ההעדר המשולח, שהי' הדבר נעדר בזמן מיוחד והי' מצוי קודם לכן או אח"כ במקום מיוחד או בכ"מ או שהוא בלתי מצוי במקום מיוחד, אבל הוא מצוי במקום אחר בכל זמן או בזמן מיוחד ומזה המין ההעדר הבלתי מוחלט אמר (בראשית מ״ז:י״ג) ולחם אין בכל הארץ, שבאותו פעם לא הי' לחם, גם לא הי' חוסר הלחם מתפשט בכ"מ כי במצרים היה לחם, וזרע אין לה (ויקרא כ"ב) שאין לה עתה אעפ"י שהי' לה קודם, כי ימות ובן אין לו שאין לו בשעת מיתה אעפ"י שאפשר שהיה לו קודם לכן ומת, כי אין לה אב ואם (אסתר ב') ודומיהם, ומזה החלוף שיורה שם אין לפעמים על ההעדר הגמור, ולפעמים על ההעדר השלוח, יצא לרבותינו לדרוש בה דרשות מחולפות הכל כפי שמצאוהו נשוא על הענין, אמרו גבי אמה העברי', ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון אבל יש כסף לאב, שבזה האופן אין מלת אין שולל הכסף ממנה במוחלט, וגבי יבם שנאמר עליו ומת ובן אין לו, דרשו אין לו עיין עליו, שצריך שיהיה העדר הזרע העדר מוחלט. ודע כי במלת השאלה אי' הוסיף לפעמים נו"ן והעלים היו"ד, ויאמר במקום אי' מלת אן לשאלה מקומית, כמו אן הלכתם (ש"א יו"ד) עד אן תמלל אלה (איוב ח׳:ב׳), ונבנה ממנו מלת אנה שענינו כמו לאן, ומזה קרוב הדבר לומר ששאלת (מאין אתם) הוא מורכבת ממלת אי וממלת אן, ולפי"ז במלת אין המורה על ההעדר לא יהי' הפרש בין שנכתב ביו"ד לשנכתב בלא יו"ד, כי גם אם יאמר אן בלא יו"ד הי' המובן ג"כ שלא ימצא כלל ושישאיר למחפש אותו שאלת אן הוא, ובזה צדקו דברי רז"ל באמרם לכתב אן כסף כמו מאן בלעם מאן יבמי, שמלת מאן ג"כ פעל נגזר ממלת אי' המורה על ההעדר ושגזרתו אן, אלא ש"מ לדרשה, ומה שאמרו עיין לה, אין הכוונה כאלו נכתב עיין בעי"ן, אבל ירצו בזה שאין מלת אין מהוראת ההעדר המקויים המבורר לכל עד שלא יצטרך לחפש אי' איפה איזה זרע וזרע זרע, אבל יהי' מלת אין מהוראת השאלה והחפוש בדבר דהיינו שצריך לעיין ולחפש היטב אי' איזה זרע ממנה, וסמוכים לדברים אלה תראה במלת אי, שיורה על השלילה כמו ולרוזנים אי שכר (משלי ל"א) אי לזאת אסלח (ירמיהו ה׳:ז׳), ויורה גם על התשוטטות הרעיון לחפש על דבר, כמו אי הבל אחיך. ובמכדרשב"י (בהקדמה דיו"ד) מאין כמוך ה', ובכל מלכותם מאין כמוך, מאן הוא דיעבד כמוך, מאין כמו מַאן כלומר מי. ובילמדנו אמר דוד לפני הקב"ה ישב עולמך בשוה עניים ועשירים, א"ל א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו (תהילים ס״א:ח׳) כלומר מי ישמור חסד ואמת, ובדרך זה אמרו המפרשים ויקראו שמו מן כי לא ידעו מה הוא, מלת מן הוא תרגומו של מה הוא, ע"ש רשב"ם:

לא תהיה. נסתפק לחכמינו (יבמות צ"ב ב') פירושא דקרא, אם לא תהי' ללאו אתי' (זיא זאָלל ניכט) ותופסין בה קדושין כבשאר חייבי לאוין, או לא תהי' לא יהי' בה הויה (זיא קאנן ניכט):

אשת המת החוצה וגו', לפי הפשט יש כאן כפל לשון, ומלת לאיש זר הוא ביאור על מלת החוצה, ולרבותינו (יבמות) מלת החוצה תאר לאשה ארוסה שעומדת עדיין חוץ מבית ארוס שלה, וטעם אשת המת החוצה, ירצה אף אם אשת המת עדיין חוץ מביתו שלא נשאת רק נתארסה אליו ג"כ לא תנשא לאחר בלא יבום:

יבמה יבא עליה. בכל כ"ק לשון ביאה שהוראתו תשמיש הזווג מחובר עם מלת אל ביה"ג שאליו, כמו בא אל אשת אחיך, הבה את אשתי ואבואה אלי', הבה נא אבא אליך, ובא אלי' ושנאה, הבא אל אשת רעהו, וכן בכל המקומות, וכאן הוזכר מלת על; הנה ע"ד הפשט מלת עלי' במקום אלי', ויש לה דומים הרבה, כמו ויעל על גזזי צאנו, אלהי העברים נקרה עלינו, וילך אלקנה על ביתו, ותתפלל חנה על ה'. ונראה טעם השנוי במקום זה, כי יבמה זו יצאה בענין זה מכלל שאר הנשים, כי אין אשה זולתה מחוייבת להנשא ולהבעל לאיש אם בלתי קדמה לה הקדושין, ויבמה זו מחוייבת ומצוה להנשא ליבם ולהבעל לו אף בלתי הקדמת הקדושין, כי מה"ת אין היבם צריך לקדש את יבמתו כי אשה זו מן השמים הקנו אותה ליבם להיות זקוקה אליו ואפילו אומרת אני כזונת משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה (עיין רמב"ם פ"א מיבום ה"א ופ"ב הט"ז), ויורה מלת עלי' על ההתחייבות, כמו עלי אלהים נדריך (תהילים נ״ו:י״ג), זבחי שלמים עלי (משלי ז׳:י״ד), ונדרי' עלי', ועלי לתת לך (שם י"ח) שפי' חוב מוטל עלי, וכלשון הרי עלי המורגל בפי רבותינו, ומה נעמו דבריהם באמרם (מגלה ח') כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפי' דמי, וכן כאן להתחייבותה אל הביאה אמר מלת עלי' (איינע אויף איהר רוהענדע פפליכט); ובזה יובנו היטב דברי רז"ל באמרם גז"ש עלי, עלי' הנאמר באחות אשה, והעירותי עליו שם (ויקרא י"ח י"ח). ע"ש:

ולקחה לו לאשה. כלומר כיון שיבמה ה"ה אשתו לכל דבר, ואם רוצה להוציאה אח"כ צריך לגרשה בגט, וכן מותר לו לחזור ולנשאה אחר שגרשה, דאיסור אשת אח פקע לגמרי ע"י היבום, הכי אמרו (יבמות ח') ולקחה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה, ורש"י פי' שם דהוי מצי למכתב ולקח אשה, ע"ש. וזה דוחק דבלא מלת את סימן הפעול אין כאן משמעות ענין כלל, ולדעתי יצא לרבותינו לומר כן מדלא אמר ולקח אותה אלא ולקחה יורה על לקיחה גמורה, כי כנויי הפעלים כוללים הכל (כמ"ש בפ' שלח בבואכם):

ויבמה. זאת האשה מיום היותה אשת המת היתה יבמתו, ואיך אמר ויבמה, וכן לקמן לא אבה יבמי ? אבל רוצה לומר לא אבה להראות בי פעולת היבום, כי היו"ד הוא סימן הפעול, וכן ויבמה יקיים בה מצות הייבום, כ"כ ראב"ע, ורוו"ה אמר תיבת ויבם הוא מן התיבות המשמשות בנין וסתירה, כמו ובכל תבואתי תשרש (איוב ל״א:י״ב) שטעמו עקירת השרש (ענטוואורצעלן) הפך ותשרש שרשי [תהלים פ'] שטעמו השרישה (איינוואורצעלן), וכן סקלו מאבן הפך וסקלתו באבנים והרבה דומים לאלה, ככה טעם ויבם אותה הסר והעבר היבום ממנה בקחתך אותה לך לאשה, ותרגומו [ענטשוואגערע זיא]; והנה תמצות שרש יבם ויבמה נעלם מבעלי לשון, ואמר הרש"פ שנגזר מן שם במה, כמו אז יבנה שלמה במה, [מ"א י"א], שהוא לדעתו מקום המשותף לרבים לעסק אחד (געמיינשאפטליכער פלאטץ), וגזרת במה ממלת בם, כמו ודברת בם, כי בם בחר, שהוראתו דבקות דבר בשתוף הרבים, דהיינו רבים משותפים בדבר אחד, ככה שם יבם ויבמה הוא להוראת איש ואשה המשותפים ביחוס לאישים רבים, כי כשאדם נושא אשה קונה לו עי"כ שלש מיני יחוס, האשה עם אבותיו ועם האחוה שלה שהם האחים והאחיות, הנה בערך האחוה של האשה יקרא יבם מלשון שתוף באישים רבים כי בערך יחוס האשה אינה אלא גוף אחד, וכן יחוס עם אבותיו אינם רק שתי גופים לא יותר, אבל ביחוס עם האחוה שלה אין לו שיעור, כי פעמים הם מעוטים ופעמים הם מרובים, ולפי שהוא משותף לכולם ביחס אחד יקרא יבם, כמו כן באשה הנשואה לאיש שבבחינת יחוסה אל האחוה שלו תקרא יבמה, והוא ג"כ לשון שיתוף באחוה של בעל, יאמר מזה (בראשית ל״ח:ח׳) בא אל אשת אחיך ויבם אותה, כי כשמת בעלה היתה תמר מופסק מלהיות עוד יבמה של אונן ושלה אחי בעלה, לכן אמר יהודה שיבא עלי' אונן ויתחדש עלי' עוד הפעם שם יבמה בערך שאר האחים כמו שהיה בתחלה, וכן כאן יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה, ר"ל עי"ז שהיה יבם שלה כשהיה בעלה בחיים ושנעקר ממנו וממנה שם זה, שיחדש בה שוב זה השם ע"י שיקחנה לו לאשה. הנה לדבריו גם אחי האשה יקראו יבמים לבעלה, ולדעתו שם יבם הונח על האחי' גם בחיי בעלה, ואנחנו לא מצאנוהו בכ"ק רק באחים בערך האשה שהיתה אשת אחיהם ולאחר מותו בלבד, וגם רז"ל חכמי המשנה והתלמוד ישמשו שם יבם ויבמה רק על אחי הבעל בערך אשתו הנשארת בלא בנים ממנו; אמנם אם נחזיק ביסוד דבריו לפרש שם במה על מקום המשותף לרבים, ושממנו נגזר מלת יבם ויבמה, היינו יכולים לומר שהונח שם זה עליהם ע"ש השתתפות הבא ביניהם אחר מיתת בעלה בלא בנים דוקא, כי במות בעלה בלא בנים נקראה האשה בפי רבותינו בשם זקוקה, שענינו שהיא קשורה ואסורה מלהנשא לאיש אחר בלתי אם ייבמנה אחד מן האחים או יחלצנה, הנה מצד זקיקתה אליהם ומצד חיובם ליבמה או לחלצה הם משותפים ואחוזים זה בזה. גם לפי מה שהודיעונו קדמונינו בתוכן ענין היבום והוא לפי שהאשה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאיבריו, שכן יחייב הטבע מפני מעשה האב הראשון שלוקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה, והאשה הזאת שמת בעלה בלא בנים ואין לו זכר בעולם הגופני זולת זאת האשה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, והי' מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה ע"י אחיו, שהוא ג"כ כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, וברא מזכה אבא, והאח החי המוליד בנים מן היבמה אינו זוכה בזכותו, ועיקר הזכות היא לאח המת, לפי שהוא מצד האשה שנפלה בחלקו תחלה כבעל הקרקע, והאח החי כאריס שנתן הזרע משלו (ע' בדברי רא"ה בס' החינוך מצוה תקצ"ח ובדברי רי"א המובאים בדברינו במקרא שלאח"ז), לדבריהם אלה האשה משותפת לבעלה המת ולאח החי, והאח החי משותף באשת אחיו המת כהשתתפות האריס. עם בעל הקרקע, וע"ש השתתפות זה הונח עליהם שם יבם ויבמה. ובאמת לדעתי א"צ לכל אלה, כי מלת יבם ויבמה הוא ענין גובה ורוממות, כשם במה שענינו להמדקדקים התרוממות והגבהה (האָך זיין), ודומה לו בלשון פרסי על רום כל דבר. ומזה ואתה על במותימו תדרוך, שהמכוון בו על האויבים הגבוהים במעלתם והמתרוממים בגדולתם (דיא ערהאבענען, האָכ- געשטעללטען) ע"ש בתרגום, וכן על במותי יעמידני (תהילים י״ח:ל״ד) ר"ל על גבהי וגדולתי (האָהע ווירדע), וראיתי בפסיקתא רבתא (הובא בילקוט תהילים ס״ח:י״ח) בפסוק ה' בם סיני בקדש, שאמרו ה' בם מסויים ביניהם, יראה שפירשו מלת בם להוראה כפולה, לסימן הרבים, ולענין רוממות מעלה מענין במה, ובד"ז היינו יכולים לכוין כולו למאמר אחד ה' בם סיני בקדש, ירצה ה' הרים את הר סיני ברוממות מעלת קדש. והנה תכלית אשה הנשואה לאיש היא לפרות ולרבות כמאמר שרה אולי אבנה ממנה, ובהחסר ממנה תכלית זה, כשהיא עצורה מלדת נקרא הבית הרוס וחרוב והיא חרפה גדולה לאשה להתחשב שהיתה עם בעל' כבעילת זנות, ולזה אחר שילדה רחל אמרה אסף אלהי' את חרפתי (עמש"ש) ואשה עקרה שלא ילדה מכונה שוממה (ישעיהו נ״ד:א׳) בני שוממה. והאשה הזאת שמת בעלה ונשארה חשוכי בנים, היא עגומה בנפשה על שפלות מדרגתה, למניעת השגתה התכלית המיועד לאשה בנשואים, גם תתירא להשאר מטעם זה כל ימי' עגונה וגלמודה בלא בעל, שירחיקנה כל איש מלהנשא לו, ואחרי שציותה התורה וחייבה את אחד מאחי בעלה המת לנשאה, הנה היא תתעלה משפלת מדרגתה ותתרומם לשבת בכבודה עם איש תחת החרפה ופחיתות מעלתה אשר עגומה נפשה עליה עד הנה, ועל שם התרוממותה נקראת יבמה (עמפאָר- געהאבענע), ואחי המת להיותו פועל התרוממות זו נקרא על שם זה יבם, ובקיימו את אשר צוה עליו לנשאה ולרוממה מעלה משפלת מדרגתה שפיר יאמר עליו ויבמה (ער העבע זיא עמפאָר), דומה לשאר נשים היושבת תחת בעלה שנקראת בשם נשואה, ע"ש התנשאותה מגלמוד ישיבתה עת היותה פנויה, והוא נקרא נשוי נגד ימי הבחרות שאינו עוסק בישובו של עולם, ולזה נקראו ימי הבחרות ימי חרפי (איוב). ומה נעימים דברי רבותינו ומה עמקו מחשבותיהם בענין יבם ויבמה, באמרם במכדרשב"י (משפטים ד"ק ע"ב) מאנה דהות לתתא, היך יתעביד לעילא, בעלה דהוה לעילא היך יתהפך והוה לתתא, בת זוגי' אתעבידת אמי' אחוה אבוה ? כיון דאיהו לא אתקיים לאפשא בעלמא ולמעבד תולדין כדין נחית לתתא, ואתעבידת איהי' אמי', ומה דהוה איהו שליט עלה שלטה איהי עליה, ע"ש היטב. ובמכדרש"בי (לך לך צ"ב א') דאין לו בת זוג אלא אמיה. ואם בעל נפש משכלת אתה תבין כי גם לדבריהם שם יבם ויבמה הוא ענין רוממות מעלה. וז"ל מכדרשב"י חדתא (במדרש רות ד' ס"ט ע"א) ונתן לרעהו זו מצות יבום, אמר ר"ח משל לאדם שהו' טועה במדבר במקום לסטים וחיות כיון שראוהו לסטים טועה עמדו עליו והכוהו וקפחו כל שכרו ועמלו, שמע חברו זיין עצמו והלך והוציאו מידם ערום מכל, מה עשה בנה לו בית ונתן לו מתנות ועשה לו מלבושים אחרים ונתן לו, בא ולבש אותן המלבושים וישב באותו בית והתחיל להרויח כבתחלה, ודא ונתן לרעהו ודאי, ע"כ. לדברים אלה גם מצד אחיו המת נקרא יבם להתנשאות ורוממות נפש אחיו המת: