הכתב והקבלה · דברים · פרק 25 · פסוק 4

לא תחסום. לרבותינו (ב"מ ד' צ' ב'), המכוון בזה בשעת דישה לא תהא חסימה לכן חייב אף בחסמה מבחוץ קודם שתכנס לדוש, וכן אם אחד חסמה והשני דש בה אינו לוקה אלא הדש בלבד, ולפי"ז אין לתרגם (ניכט צו שליעסען) כפעולה עצמית רק כפעולה סבובית ותרגומו (ניכט פערשלאָססען לאססען), וכבר כתבתי ע"ז בואת זכר לא תשכב, ורש"י שכ' יכול יחסמנו מבחו?ץ ת"ל לא תחסום מ"מ, לשון זה לא מצאתי לא בתלמוד ולא בספרי, ואמרו עוד (שם פ"ט) מקשינן חוסם לנחסם ונחסם לחוסם (אדם לשור ושור לאדם) מה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש, ומה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר. ונ"ל טעמם בזה כי בכל פועל ומקבל פעולה יבוא מלת את להורות על הפעול, כמו ברא אלהי' את השמים, אלהי' הוא הפועל, והשמים הם מקבלי הפעולה לכן יחובר אליו מלת את, ובהחסר מלת את יש באמת התאחדות והשתוות בין הפועל והפעול, כמו ורב יעבוד צעיר, כי לפעמים יעבוד הרב את הצעיר כבזמן הבית ובשוב שבותנו, ולפעמים יעבוד הצעיר את הרב כבזמנינו לאחר החורבן, וכן כאן חסר מלת את אשר יורה על הפעול כי הי' ראוי לומר לא תחסום את שור, לכן שפיר אמרו רבותינו שבכוונה נחסר סימן הפעול, להורות על התאחדות והשתוות שבין הפועל והפעול שהפועל הוא האדם החוסם דומה בזה לפעול הוא השור הנחסם לאכול בתלוש, וכן הפעול דומה לפועל שמבואר בו במקום אחר לאכול במחובר כמ"ש כי תבא בכרם רעך. וכן מ"ש (מכות כ') לא תקיפו פאת ראשיכם, אחד המקיף ואחד הניקוף חייב, נ"ל שהוא לחסרון מלת את סימן הפעול, כי הי' ראוי לומר לא תקיפו את פאת, וחסרונו יורה על השתוות הפועל והפעול:

כי ישבו אחים יחדיו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא הי' בעולמו. יחדיו, המיוחדין בנחלה, פרט לאחיו מן האם (רש"י מספרי ויבמות י"ז). ובתלמוד ירושלמי מפיק אשת אח שלא הי' בעולמו, מדלא כתיב ובן ואב אין לו, דאז הי' נשמע שאם יש לו אב תתעגן פן יולד בן ותזקק לו (ערשב"א בחי' שם ביבמות, וברביד הזהב כאן) ונ"ל לדעת הירושלמי לפרש לשון כי ישבו אחים להורות שהאחים נשואי נשים הם, דכיון שרוצה הכתוב לדבר מאשת מת הקדים תחלה שהם נשואי נשים, ולהורות אף שהיבם היא נשוא אשה מ"מ המצוה עליו ליבם אף שהוא בזה כמכניס צרה לביתו. (ומבואר בספרי דקרא משתעי באחים שכולם נשואי נשים, דיליף מלשון ומת אחד מהם דגם באחים מרובים שמתו יכול ליבם את כולם, ע"ש), דמצאנו לשון ישיבה על נשואי אשה, הושיבו נשים, ונושב נשים (עזרא יו"ד וי"ו). ורגיל ברבותינו לומר בענין נשואי אשה, לא תהו בראה לשבת יצרה, וכן מושיב יחידים ביתה (תהילים ס״ח:ז׳) תרגומו מזוג זוגין יחידאין לבר זוגא כחדא, ומזה אמרו (סנהדרין כ"ב) קשה לזווגן כקי"ס. ובמכדרשב"י (וישב קפ"ז א') משכימי קום מאחרי שבת, מאחרין נייחא, כמד"א כי בו שבת, בגין דאתתא לגבי בר נש איהו נייחא. וטעם כי ישבו אחים, כשהאחים הם נשואי אשה (ווענן ברידער פערהייראטהעט זינד), ומלת ישבו אף שהוא בתמונת פעל יתבאר כהיותו שם, כענין ארץ מלחה ולא תשב (כמ"ש באחרי י"ח כ"ב ואת זכר לא תשכב). ויש לפרשו גם על פשוטו כעתיד אחים שישאו נשים כפי הנהוג בשאר מקומות כי תצא אש, כי ינצו אנשים וכדומה הרבה. ומלת יחדיו אינו מוסב על פעל ישבו, ואין הוראתו כענין יחד שבטי ישראל שיורה על חבור ואחדות הנפרדים במקום אחד (צו- זאממען) (כטעות חד מאוהבי פשט, לומר שאין עיקר מצות יבום רק כשישבו האחים במקום אחד עד שנודע מזג אשת המת וטבעה). כי אמנם מלת יחדיו מוסב על אחים, וטעמו התאחדות האחים בענין אחד (פעראיינט) כמו יחד לבבי ליראה את שמך שטעמו התאחדות כל יצרי הלב ומחשבותיו לכוונה אחת ליראת השם, ואחדות האחים הוא שהם מיוחדים בנחלה, וזה אינו רק באחים מן האב, כי הם יורשים כולם נחלת אביהן כאחד, ואי אפשר לזה לירש בלא זה ומיוחדים הם בנחלה לעולם, והם יורשים זה את זה. ודרך אחים מן האב להיות יושבים יחדיו בנחלת אבותם, ואין כל זה באחי אם, גם נחלת אם לא שכיחא דלאו בת נכסים היא על הרוב (עיי' רשב"א בחי' שם ביבמות מ"ש על שני לשונות של רש"י שם), וטעם אחים יחדיו, המתאחדים בנחלה (ערבפעראיינטע ברידער). וכתיב"ע אחין מן אבא דמיחדין באחסנתא. ואם נתרגם (ווענן ברידער צוזאממען וואָהנען) כבר שמעת התקלה היוצאת מזה. ודוגמת נגינת הטעם שבכאן (נצבים כ"ט י"ח). דברי האלה הזאת, והזאת ע"כ אינו מוסב על דברי רק על האלה, כן הכא יחדיו אינו מוסב על ישבו רק על אחים, (עיי' בלשון ראב"ע (לך לך י"ג ו') לשבת יחדו, ויתרו (י"ט ח') ויענו כל העם יחדיו, שאינו כמו יחד רק כמו יחיד):