הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 16 · פסוק 21

לכל חטאתם. אלו אמר את כל חטאתם כמו בעונות ופשעי' הי' משמעותו דכך יהי' סדר הוודוי תחלה עונות ופשעים ואח"כ חטאים. כדעת ר"מ (יומא ל"ו ב') עכשיו שאמר לכל חטאתם, יורה שעל החטאים מתודה בראשונה, כי אות למ"ד ישמש על גבול הזמן שעבר כמלת אחר (נאך) כמו ויהי לשבעת הימים, אחר שבעת, לשבת אברם בארץ מצרים אחר שבת, לצאת ב"י מארץ מצרים. אחר צאת, כן לכל חטאתם אחר כל חטאתם, וטעמו יתודה על העונות והפשעים אחר חטאתם, וכרבנן דאמרי התם, אחר שהתודה על הזדונות והמרדים היאך יחזור ויתודה על השגגות, גם יש לפרש אות למ"ד כמלת אֶל (הינצו) כמו ואשה אל אחותה לא תקח, שיורה מלת אל תוספת דבר על דבר, שהאשה היא תוספת בנשואוי' על אחותה הנשואה מקודם, ככה העונות והפשעים יתוספו בוודוי על החטאים שהקדימם תחלה, ע"ש במהרש"א ח"א ודברי הרנ"ו בישוב אות למ"ד כאן רחוקים מן הפשוט:

ונתן וגו' ונשא. העונות והפשעים אינם נתפשים ביד לומר עליהם שיתנם על השעיר ושישא השעיר אותם, לכן יאמרו שהיא הבטחה מהש"י, שאם יעשה הכהן כסדר זה יהיו העונות נתונים על השעיר, ושישא אותם השעיר אל המדבר ולא יהיה למכשול לבית ישראל; ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש והוא. מצאנו לשון נתינה שהורה על נתינת רשות (געשטאטטען), כמו ולא נתנו אלהים להרע עמדי, לא נתתיך לנגוע אלי' דתרגומם לא שבקי' (ניכט צוגעבען), ומצאנוה גם לענין עזיבה ממש (פערלאססען), כמו (הושע ה') לא יתנו מעלליהם שפירש"י לא יעזבו דרכם הרעה, וכן נרדי נתן ריחו (עי' שבת פי"ח ב') ולא כתיב הסריח, וכן תיב"ע לא שבקין, ובמכדרשב"י (שמות ט"ז ב') נרדי נתן ריחו שבקו ריחיהון טב, גרמי לאסתלקא מנהון. וזה נהוג גם בלשון אשכנזי לומר על עזיבת עסק (אויפגעבען דאס געשעפט), וכבר כתב הרוו"ה בוירא כי כל לשון נתינה עיקר ענינו לשון הרמה, ושניהם נרדפים במקרא, כי מצאנו נתינה בקול גם הרמה בקול, וכל תרומת מתנם, ועיקר ענין שניהם לשון הפרשה וממנו לשון עזיבה ולשון הנחה, ולכן המפרש יוכל לתקן כולם ע"ד הלשון; וזה יהיה לשון נתינה גם כאן, כי אחרי שאמר שיסמוך ידיו על ראש השעיר ויתודה עליו (כלומר בעוד ידיו מונחות עליו) את העונות והפשעים והחטאים, חתם ואמר. ונתן אותם על ראש השעיר. כלומר בעוד ידיו מונחות על ראש השעיר יעזוב את החטאים (אויפגעבען) יסכים בלב שלם וברצון גמור לעזוב אותם (ער זאָלל זיא אויפ: געבען, פערלאססען), ובמאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם, לדעתי אין המכוון בו שהשעיר, יהיה הנושא והעונות תהיינה נשואות עליו, אבל פעל ונשא מוסב על איש עתי המוזכר לפניו, הוא יהיה הנושא את השעיר על שכמו בדרך הוליכו אותו אל המדבר, כמאמרם (יומא ס"ו) מרכיבו על כתיפו אפילו בשבת; ומאמר. את כל עונותם. הוא תואר לשעיר, דוגמת ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל (עקב ט') שקרא את העגל בשם סתמי חטאת (זינדענווערק) ע"ש שבו נעשה החטא, ככה קרא כאן את השעיר בשם עונותם (איהר זינדענשטיק) ע"י שנתודו עליו העונות, כמו פר חטאת ע"ש שמתודה עליו חטאתו, (ואפשר שמטעם זה לא אמר עונותיהם להורות על אחדים רבים מחולקים רק עונותם שם דבר בלשון יחיד מצד שהוא חבור אחד של אחדים המתאחדים בשעיר). והמכוון במקרא יהיה. איש עתי הוא ישא על כתיפו את השעיר שהוא עונותם, אל ארץ גזרה, כלומר השעיר אשר בו התודו עוונתם ישא האיש על כתיפו אל ארץ גזירה; וסמוכים לפירוש זה מלישנא דקרא, כי אם יובן לשון ונשא השעיר עליו, שהשעיר הוא הפועל הנושא העונות, יחסר לנו הפועל במאמר הבא אחריו שאמר ושלח השעיר במדבר, ולא הוזכר פועל השלוח, ולדברינו הנושא והמשלח שניהם פועל אחד להם והוא איש עתי (עי' רעיא מהימנא פינחס ד' רל"ב במש"ש), ועוד ונשא השעיר עליו כד רעותי' (ובד' רמ"ח) ואמאי היו שלחין ליה ביד איש עתי פגום וכו' וכשעיר דא אתפרש מכלא ונושא כל חובין דישראל עליו כד"א ונשא השעיר עליו את כל עונותם ועוד בתר דנטיל איהו; ואל יקשה בעיניך חסרון מלת את סימן הפעול שהיה ראוי ונשא את השעיר, כי יש דוגמים לזה הרבה, כמו מים תבעה אש (ישעיה ס"ד), אבנים שחקו מים (איוב י"ד), ובכוונה מכוונת החסירה התורה מלת את, להורות גם על כוונה שנייה שהשעיר יהיה הנושא, וכמאמרם (ת"כ ספ"ד), ונשא השעיר עליו, עליו הוא נושא ואין שאר שעירים עמו, כלומר השעיר לבד הוא נושא את כל העונות ואין שאר שעירים כשעירי ר"ח ורגלים יכפרו מה שיכפר שעיר המשלח; דוגמא לזה מאמר ורב יעבוד צעיר (תולדת), שחסר מלת את סימן הפעול להורות על כוונות מתחלפות, דלפעמים יעבוד הרב את הצעיר ולפעמים הצעיר את הרב. ויב"ע אמר בתרגומו ויפטר גברא ית צפירא למדברא, הוסיף מלת גברא, ולדברינו אין צורך אל התוספת: