הכתב והקבלה · בראשית · פרק 6 · פסוק 5

רעת האדם בארץ. אם יהיה מלת בארץ להורות על המקום הוא למותר, לכן יתכן שיורה על סבת רעותיהם הרבות, ואות בי"ת היא בי"ת הסבה, כמו ויעבד ישראל באשה בשביל אשה, בשביל הארץ, שהארץ היתה סבה גורמת להם ללכת אחר שרירות לבבם הרע, כמבואר ברבותינו (רבה פל"ד) מי גרם להם שימרדו, ע"י שהיו זורעים ולא קוצרים, כי פעם אחת לארבעים שנה היה זורעים והיה להם אויר יפה כל ארבעים שנה כמן פסח ועד עצרת, וכל פעם שהיו צריכים היו הולכים לשדה ולקחו כפי צרכם, ולא היתה המלאכה כבדה עליהם כמו עתה שמוכרחים לקצור בפעם אחת מפני החורף המפסיד התבואה שבשדות, כי בימיהם היתה התבואה עומדת בשדה כל ארבעים שנה מזריעה אחת לפי שהיה להם אויר יפה תמיד אויר צח ונקי וכל העתים היו שוות להם כזמן קציר (עיין בפי' ידי משה) הנה לרוב שפעת ברכת הארץ בעטו בעליון ית' כמאמר איוב (כ"א ט') בתיהם שלום מפחד וגו', ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב יבלו בטוב ימיהם וגו', ויאמרו מה שדי כי נעבדנו. וטעם המקרא רעת האדם היתה מתרבה בשביל הארץ שהיתה ארץ מבורכת ומרוב שפעת טובה קלקלו מעשיהם. ועל כוונה זו אמר אח"ז, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, כלומר בארץ מבורכת כזו שהיא סבה הגורמת למעשיהם הרעים:

יצר מחשבת לבו. תאות לב האדם ורעיוניו נקרא יצר לפי שהוא יוצר ופועל הענינים בלב שהלב מתאוה אליהן רד"ק. ורוו"ה אמר מעשה האדם נקרא יצר מחשבות הלב כי ממחשבת הלב הוא נוצר והנה הוא כדמות יציר כפיו: