הכתב והקבלה · בראשית · פרק 32 · פסוק 7

אל אחיך וגו'. שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו, עודנו בשנאתו (רש"י מב"ר), ורמזו רז"ל בזה אל כלל גדול בדקדוק הלשון מיוסד על אדני הגיון כמ"ש המעמר. מנהג הלשון שאם יבא המתואר לפני תואריו יבוא סימן היחס רק במתואר לבדו, כמו ברחל בתך הקטנה, אבל אם יקדמו התארים למתואר יבא היחס גם בתארים וגם במתואר, כמו כאן, וכן עם בני עם יצחק, את בנך את יחידך וכדומה, ומה שבא בעבדי איוב, ומי כעמך ישראל (דה"י א' י"ז), שם הוא ע"ד מושך עצמו ואחר עמו, והעד כי (בשמואל ז' כ"ג) נאמר כעמך כישראל, והסבה הזאת היא כי מאחר שהוא מדרך לשון עברי כאשר אמרנו להקדים תמיד המתואר ואז כיון שנתייחס השם העיקר שוב א"צ התארים הדבוקים לייחס, אולם אם יבואו התוארים לפני השם אז נחשוב כל חלק וחלק למאמר בפ"ע, והפעל מוסב על כולם כמו כאן כאלו יאמרו באנו אל אחיך אולם לא כן הוא רק באנו אל עשו, וכן פירש"י ז"ל על קח נא את בנך שאמר אברהם שני בנים יש לי וכו'. ע"ש, הרי שהבין שהם מאמרים שונים, וכן דרשו חז"ל בב"ר על עם בני עם יצחק, עם בני אע"פ שאינו יצחק ואף כי שהוא יצחק, ויען במקומות האלה המתואר והתארים הם מאמרים נפרדים לזה ראוי שיבוא היחס בכל אחד ואחד:

וגם הלך. לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת ולא מצאת חן בעיניו כאשר הגדנו לו את עשרך אבל נהפוך הוא, הוא הולך לקראתך עם ד' מאות איש ואין זה אלא להלחם עמך, כענין ויצא אדום לקראתו בעם כבד (ע' רע"ם), ולפי"ז מלת וגם פי' כמלת אדרבה (פיעלמעהר), אשר יורה על הפך הקודם (כמ"ש בבלק בגם אותכה הרגתי):