הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 23 · פסוק 15

וספרתם לכם. מלת לכם אינו לתוספת שאין בו צורך כמו שיראה בתחלת המחשבה שאינו אלא תקון הלשון בלבד, אבל הוא באמת עיקר המכוון במאמר זה, ובא להורות שלא תהיה ספירת שבעת השבועות האלה לבחינת כמות מספרם בעצמותן בלבד כאשר יחשבו ההמוניים, כי אם אמנם עיקר הספירה תהיה לבחינת איכות הנהגת האדם בכל פרטי עניניו ומעשיו, כמו לך לך מארצך הנאמר לאברהם, שיש במלת לך ענין ההטבה לאברהם שאליו הכנוי, וכמ"ש רש"י שם לך לך להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול, וכן ברוב המקומות יש במלת לך ענין הצורך והטבה למי שאליו הכנוי, שימלאו בו חפצו ורצונו שישמר מן הנזק או יגיע אל המבוקש ממנו, ואף במאמר (שיר השירים ב׳:י״א). הגשם חלף הלך לו, יש בו מענין ההוראה הזאת, כי היא מליצה שירית כאלו ברח הגשם מפני עת הנצנים והזמיר והלך לו אל אקלים אחר לרדת שם להשלים טבעו שהוא חפצו ורצונו והטבה אליו, וכן כאן וספרתם לכם, ירמוז במלת הכנוי לתועלת נפש האדם ולטובתו להתקדש ולהתטהר ביותר בהמשך זמן שבעת השבועות האלה מכל תאות הטבעיות ומחשבות הפחותות, כי גם במלת תספור אין המכוון בו לבד לדעת כמות הימים והשבועות, אבל ענינו כאן גם העיון וההשגחה כענין (איוב י״ד:ט״ז) צעדי תספור, וכן שם (ל"א) וכל צעדי יספור, שאין ענינם שם לדעת כמות מצעדי רגליו, אבל עיקר המכוון בו ענין ההשגחה והעיון על איכות צעדיו והנהגותיו, וכמו וספר לו שבעת ימים בזב (מצורע ט"ו), וספרה לה שבעת ימים בזבה (שם), שאין המכוון בהם ספירת הכמות לבד כ"א גם ספירת האיכות שיהיה שבעת ימים נקיים מזוב, וכן כאן טעם וספרתם לכם תפקחו על עצמכם, ותתבונן על נפשך מה הוא הטוב האמתי שתבחר בו, והרע האמתי שתברח ממנו, ולא תעשה שום מעשה בלי לשקול תחלה במאזני משקל הדעת לראות הטובה היא או רעה, וכמו שיתנהג האדם בקבלו מחברו סך מה מן הדמים, שהוא מקפיד על כמות המספר ועל איכות כל פרטי הנספרים בל תבא לידו גם מטבע אחת החסרה הגרועה והפסולה, ככה תתנהג בספירת שבעת השבועות האלה, שלא תקפידו על כמות מספרם בלבד אבל תדקדקו ביותר על איכות כל פרט ופרט מהמשך זמן זה, שלא יאבד אחד מהם בחסרון שלמות הנפשי המגרע והפוסל מעלת נפש האדם ויתרונה, ובכולם ישמור אל נפשו מאד להיותם בם תמים עם ה'; ויתכן עוד שכללה התורה במלת וספרתם ענין הטהרה והזכוך מלשון אבן ספיר דיחזקאל, ולבנת הספיר (במשפטים) ומצינו הפעל ממנו (איוב כ״ח:כ״ז), אז ראה ויספרה כלומר הפליג זהרה ויקרתה, (ושם ל"ח) מי יספר שחקים כלו, מי עשה את השמים בחומר זך ובהיר (ע"ש רש"י), ויהיה טעם. וספרתם לכם, שבזמן הנבחר הזה תשגיחו ביותר על נפשכם להיות ספירי מטוהר ומזוכך מכל חלאת הבלי הזמן ומזוהמת הגשמית. וכעין זה מצאתי בשם בעל המ"ק. ולכוונה זו אמר אח"ז תמימות תהיינה, שהמכוון בו על תמימות ושלמות הנפשי, וזה שאמר במכדרשב"י וספרתם לכם, לכם דייקא לכם לעצמיכם ולמה בגין לאתדכאה ולקבלא אורייתא. ובפרשה תצוה קפ"ב ב' בעי לכפרה על ביתיה ולקדשא לון ובמה מקדש לון בחושבנא דעומר:

מיום הביאכם. אילו אמר מיום הניפכם את העומר כדאמר (לעיל י"ב) לשון המדבר ממעשה התנופה שהיתה ביום, היתה משמעות יום, על יום של מעת לעת כמו יום המוזכר בכל הקרבנות שהיום הולך אחר הלילה הבא אחריו, והיתה אם כן התחלת הספירה מיום התנופה ואילך לא קודם לו, אמנם כיון שגילתה לנו התורה באידך קרא מהחל חרמש בקמה תחל לספור אשר יורה שהתחלת הספירה תהיה בתחלת ליל הקצירה, לכן אמרה גם כאן וספרתם מיום הביאכם את עומר, שההבאה והקצירה אחת היא שהיו בלילה קודם יום התנופה כדאמר לעיל והבאתם את עומר, ולזה אמר גם כאן לשון ממחרת שלשון זה אינו אלא על יום של מעשה בראשית שהלילה הולכת אחר יום הבא אחריו כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר, הנה ידענו שהתחלת הספירה תהיה בליל שקודם יום התנופה, כן היה נראה לי ע"ד הפשט לולי שמהלך השקלא והטרי' במנחות ס"ה לא משמע הכי:

שבע שבתות. כאן קראן שבתות, ולהלן (דברים ט"ז ט') קראן שבועות, שבעה שבועות תספר לך, ונראה לי שנקראו שבעה שבועות אלה בשם שבתות, כמו בכל שבתות השנה שנקראו בשם שבת ע"ש ההפסק והבטול ממלאכה, כמו שבת משוש לבנו, ככה נקראו שבעה שבועות בשם שבתות ע"ש ההפסק והבטול מלהביא מנחה מן החדש כל הימים האלה, דאף שמיום התנופה ואילך הותר החדש אינו אלא במדינה אבל במקדש איסור חדש נוהג עד חג השבועות שבו מקריבין שתי הלחם הנקראים מנחה חדשה שהיא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואף מנחת קנאות הבאה משעורים לא תקרב מן החדש קודם חג השבועות, וע"ש הבטול והמניעה הזאת הנוהג במקדש שבעה שבועות אלה, נקראו בשם. שבע שבתות, ולזה לא קראן הכתוב בשם זה כ"א בפרשה זו שתלה התחלת הספירה ביום מחרת השבת (שהוא ע"ש שביתת החמץ כמ"ש למעלה), ובסיומה אח"כ מהבאת המנחה החדשה להתיר החדש, הנה מבחינה זו שבעה השבועות הן ימי שביתה ובטול מהבאת החדש למקדש לכן קראן בשם שבתות; אמנם שם קראן בשם שבועות כפשוטו ששם תלה התחלת הספירה בתחלת הקציר, כאמרו שם מהחל חרמש בקמה תחל לספור וסיים בסופה שם ועשית חג שבועות, ולא דבר שם מאומה לתלות הספירה ביו"ט ב' של פסח שהוא יום התנופה, גם לא הזכיר שם מענין הבאת שתי הלחם להתיר החדש, לכן לא הוצרך לקרותן בשם שבתות אשר יורה על מניעת איסור החדש במקדש, כי אם בשם שבועות יקראו; וידובר עוד מזה שם ס"פ ראה:

תמימות תהיינה. מהראוי לומר שלמות תהיינה, כי לרש"פ ההפרש בין שלם לתמים הוא, שלם מורה לפי הנחתו הראשונה בפרטות על מציאות הדבר כלו בבחינת כמותו, שהוא במלואו ואינו חסר כלום (פאָללשטאֶנדיג), ושם תמים מורה בהנחה ראשונה על מציאת הדבר כלו בבחינת איכותו, דהיינו שלא חסר כלום מן האיכות המבוקש בו ששולל משיהיה מחולק או משונה (גאנץ, פאֶלליג), מענין שלמות הכמות כי לא שלם עון האמורי (ראשית ט"ו), שחסר עדיין ממספר העונות הצריך לשיהיה ראוי להאבד, ויבא יעקב שלם, אבן שלמה, איפה שלמה, שלא יחסר מכמות המשקל והמדה הראוי, אבנים שלמות תבנה, שלא תהיה בהן פגימה, שהפגימה חסרון בכמות האבן; ומענין שלמות האיכות שהונח עליו שם תמים אמר צדיק תמים, תמים תהיה עם ה' אלהיך היינו שלא יחסר כלום מן האיכות הצריך לאמונה בו ית', זכר תמים יקריבנו, תמים יהיה לרצון, שלא יהיה חסרון באיכות גופו הן ע"צ הגרעון והן ע"צ התוספת, פרה אדומה תמימה, שלא יחסר כלום משתהיה כלה אדומה שהוא האיכות (אלה השמושים של שלם ותמים הם לפי ההנחה הפרטית שלהם, אבל לפי ההוראה הכוללת בהם יש הרבה מקומות שישמש שלם במקום תמים ותמים במקום שלם כמו ויתמו ימי בכי אבל משה, ובמקום אחר אמרו ושלמו ימי אבלך, ותתם מלאכת העמודים, ושוב אמר ותשלם כל המלאכה (שם ז'), שנה תמימה (ויקרא כ״ה:ל׳), שבתות תמימות דהיינו בלתי חסרות במספר הימים, והיה ראוי להיות שנה שלמה, שבתות שלמות); ומצאתי ברבה פ' זו תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, והוא מדלא כתיב שלמות, כראוי למניעת חסרון הכמות, וכתיב תמימות שעיקר הוראתו על האיכות. ראה! איך ירדו רבותינו לעמקי הלשון (והמחבר ידי משה נטה בפירוש מאמר ר' חייא מן הפשוט, ע"ש). ובמכילתא דרשב"י (בילקוט ח"ר סי' כ"ה ד' יו"ד), שבע שבתות תמימות לקבלא נהירו עלאה דאורייתא. ומסכים למ"ש בוספרתם לכם, שהמכוון בספירה איננה לכמות הימים לבד רק גם אל איכות הימים: