הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 23 · פסוק 16

עד ממחרת. פי' טרם תסיימו ותגמרו ביום המחרת חמשים יום, תקריבו מנחה חדשה, זהו עיקר כוונת המקרא שלא נטעה להקריב ביום מ"ט או ביום נ"א, כדאיתא בת"כ. תספרו חמשים יום, יכול יספור חמשים ויקדש חמשים ואחד ת"ל שבע שבתות ת"ת, אי שבע שבתות ת"ת יכול יספור מ"ח ויקדש יום מ"ט ת"ל תספרו חמשים יום, הא כיצד מנה וקדש יום חמשים. מלת עד פי' קודם, טרם, כמו עד בואי אליך מצרימה, עד שיפוח היום (בעפאָר) תספרו, הוא מהמורגל בלשון ארמי לקרוא סוף גבול המדינה ספר, העיר הסמוכה אל הספר, וכן שם ספר שבלשון ארמי על קציצת השער לא ישב לפני הספר, הוא מענין זה, כי בהתחתכות הדבר נעשה מאמצעותו שני ראשים שיש להם קץ וסוף, ומטעם זה בלשוננו הונח שם קץ גם להתחתכות הדבר, וקצץ פתילים, ושרש תכן יורה על המספר ותוכן לבנים, וגם על גבול מדותי, שמים בזרת תכן, אבא עד תכונתו (איוב), כלומר עד גבול מקומו, ואמרו סוף מכות. במספר ארבעים, במספר הסמוך לארבעים, כללו בשם מספר תרי ענינים המנין והגבול, כלומר מנין המגביל לארבעים (צור פירציג אנגרענצענדען צאהל), וגם בעברית מצאנו ספר על סוף גבול המדינה בפרט, ועל קץ כל דבר בכלל, כמו בואכה ספרה הר הקדם (בראשית י׳:ל׳), כלומר לגבול הר הקדם, והר הקדם הוא גבול ומיצר למושב בני יקטן שהתחלתם ממשא, וכן פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כי לא ידעתי ספורות, פי' לחסרון ידיעתי קץ וגבול לרוב צדקותיך ותשועתך, לכן לא אמנע מלדבר בהם כל יום ויום, וכן לתבונתו אין מספר, אם יהיה לשון מנין וספירה ממין הכמות אין לו מקום לתבונה שהוא ממין האיכות, אבל פי' אין מספר אין גבול קצי וסופי לתבונתו (אונענדליך), תדע שלשון ספירה המורה על המנין הוא בעצמו ענין הסמנת הגבול, כי ענין הספירה נעשה ע"י קריאת שם מיוחד לכל כלל וכלל שהוא יותר מאחד, ועי"כ ידע מיד בהזכירו שם כל כלל וכלל, כמה פרטים הוא מחזיק, כי כשיקרא לכלל הראשון שהוא יותר מאחד בשם שנים, וכלל השני הסמוך לו בשם שלשה ארבעה וחמשה וכו', בכל כלל שמזכירו בשמו יגיד לו השם מיד כמה אחדים יש בזה הכלל, שבהזכירו חמשה מיד הוא נזכר שיש כאן חמשה פרטים, כי אם לא יקרא כל כלל בשם מיוחד אך ימנה אחת ואחת ועוד אחת, לא יגיע לעולם לידיעת הסך הכולל במוגבל ולא ידע מזה רק שיש כאן פרטים רבים, אבל כמה הם בכולל לא ידע, אמנם ע"י קריאת שם מיוחד ידע מיד במוגבל כמה פרטים כבר נכנסו אל הספור, הנה מבואר כי עצם לשון ספירת המנין הוא בעצמו הסמנת גבול סופי לכמות הפרטים. לפי"ז טעם. עד תספור, קודם שתגמרו, טרם תגיעו ביום המחרת אל גבול כלות החמשים יום (בעפאָר איהר מיט דעם מארגען דער זיבענטען וואכע בעשליסעט פונפציג טאגע, זאללט איהר דארברינגען), אמנם לכוונה זו לבדה שלא נטעה ביום מ"ט ונ"א ה"ל לכתוב בלשון קצרה ולומר. ולמחרת השבת השביעית ביום חמשים תקריבו, ושתי מלות. עד תספרו, למה נכתבו ? אבל בא להורות בזה, שיהיה לשבע השבתות ההצטרפות בצד מה אל יום החמשים, והוא שהשבתות יתחלקו גם הם בספירתם לימיהם הפרטים, ומזה למדונו (מנחות ס"ו), מצוה לממני יומי, ובזה לשון המקרא על מכונו בלא סירוס הלשון והתנגדיות לנגינת הטעם כלרש"י ותוס', ובדיוק אמר קרא חמשים יום ודלא כהרא"ש (סוף פסחים), שאמר שהמקרא לא השגיח על חסרון האחד, ומבואר גם כן ספירת הימים דלא כרנ"ו שחשב שאין בכתוב זכר לימים: