הכתב והקבלה · דברים · פרק 5 · פסוק 18

ולא תחמד וגו' ולא תתאוה. יש הבדל בין חמדה לתאוה לרש"פ, התנאי בחמדה היא שהיה בדבר הנחשק נעימות ושלמות עצמי מתדבק בו, שלפי שלמותו העצמית הוא מוסכם לכל המין האנושי, שכל הרואה אותו חושק אליו, והוא ענין החמדה שחושק אל הדבר מצד נעימותו וערבתו המתדבק בעצמות הדבר, כאלו תאמר השקדים המתוקים יש בהם טעם משובח מצד עצמם; וענין התאוה היא שבעצם הנחשק אין שום נעימות ושלמות עצמי, אבל יתהוה בו שלמות כשיחובר ויצורף אל דבר, כגון לשקדים המרים אין טעם משובח אבל ישוב לשבח כשיתערבו בדבר המתוק, והרי אין נעימותם רק ע"צ הצירוף אל הדבר, והנה במין הנשים יש שלמות עצמי והוא היופי שהוא שלמות שאין חולק עליו, ושאר שלמות המצויות בהן לענין הנהגת הבית וגדול בנים כולן טפלות בהן, שאין לך אדם שלא יחבב היופי, ויש לך אדם שאינו חושב לכלום שתהיה אשתו משתדלת בצרכי הבית וגדול הבני' אם יש לו בלעדה עבדים ושפחות המשתדלי' בכך, ולפיכך לא יפול על החשק בנשים רק לשון חמדה, כי סתם חשק באשה הוא מחמת היופי ועגבותה, אמנם בשאר חפצי וקניני האדם כגון בית שדה ועבד ואמה יפול בהם בין לשון חמדה כשיהי' בהם שלמות עצמי, ובין לשון תאוה כשאין שלמותם רק מצד הצירוף עם דבר מיוחד (כגון התועלת המגיע מן הדבר, שהתועלת אינו דבר עומד בפ"ע ויש לו מציאות ע"י הצטרפות דבר אל דבר שיגיע לאחד תועלת מן חברו), לכן בדברות ראשונות שלא אסר רק החמדה בלבד ששייך גם בשאר חפצים אינו מקפיד על הקדימה והאיחור של נושא לנשוא, בשכולם נכנסים בסוג החמדה, ואסר תחלה החמדה בדבר שאין בו רוח חיים כגון הבית ואח"כ כלל בו כל החפצים שיש בהם רוח חיים אשה עבד אמה שור וחמור, אמנם בדברות האחרונות שבא הכתוב לאסור ג"כ התאוה שאינו שייך כ"כ בנשים לפיכך הקדים כאן את האשה ואסר בה החמדה, ואח"כ סידר החפצים ששייך בהם ג"כ ענין התאוה דהיינו הבית והשדה העבד והאמה; היוצא מזה שזה שאסר הכתוב בדברות האחרונות גם התאוה הוא חומרא שהחמירה התורה על הדברות הראשונות, והוא כדי להרחיק את האדם תכלית הריחוק מלהתאוות מה ששייך לחברו, דלא מבעי שלא יחמוד האדם דבר נחמד השייך לחברו, דזהו שהשכל מחייבו, מאחר שבדבר הנחמד בעצמו הכל נהנים בו בשוה שוב אינו ראוי מצד המוסר שישתדל אדם לשוללו מבעליו שיהיה הוא נהנה בו ולא יהנו בו בעליו, אבל דבר שאין בו שלמות עצמי רק ע"צ הצירוף אל דבר, שהוא מה שכלול בגדר התאוה, הו"א שמותר להתאוות, שלפעמים תהיה התועלת והנאת האיש החפץ בדבר מרובה מתועלת והנאת הבעלים מאותו דבר, והרי הוא קצת כאלו זה נהנה וזה לא חסר, עד"מ שהצייד רואה אצל מלמד ספר איזה כלי זיין חשוב שנפל לו בירושה שאינו צריך לו כלל והצייד צריך לו, והו"א שמותר לצייד להתאות זה הכלי ולהשתדל עד שימכרהו לו הבעלים, לזה בא הכתוב ואסר גם מדת התאוה, כדי להרחיק את האדם מן החפץ המגונה אל קניני זולתו. עפ"י הדברים האלה התיישבו שנויי הלשונות הנופלות בעשרת הדברות, שבראשונות אמר לא תחמוד בית רעך ובאחרונות לא תתאוה בית רעך, וכן בראשונות הקדים בית לאשה וכלל עמה עבד ואמה שור וחמור ובאחרונית הקדים אשה לבית וכלל עם הבית שדה ועבד שור וחמור: