הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 38

יתן מים. וה"ה שאר משקין (רש"י מרבותינו), ולפי"ז מלת מים דקרא הוראתו דבר לח הנוזל (פליססיגעס) כמ"ש בפ' בא ובשל מבושל במים, ע"ש:

וכי יתן מים. לרבותינו (קדושין נ"ט) יותן דומיא דכי יתן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה דלשון יותן ממילא משמע לפי קריאתו, וכן אמרו על אשר לא עבד בה (דברים כ״א:ג׳) אי כתיב עבד עד דעבד איהו אי כתיב עובד אפי' ממילא, השתא דכתיב עבד וקרינן עובד דומיא דעבד, מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה, וממילא משמע (פסחים כ"ו) כוונתם דמלות עובד יותן וכל הדומים להם יתכנו להכתב בוי"ו עם הדגש כמו אשר יולד לישראל (שופטים י״ח:כ״ט) הוכה כעשב (תהילים ק״ב:ה׳) מה נעשה לנער היולד (שופטים י״ג:ח׳) והרבה כמוהם, ומדכתיב עבד יתן בלא וי"ו דרשינן המקרא דומיא דמסורת ויתקיימו שניהם מבלי שנצטרך להוציא המקרא ממשמעותו בשום ענין, כי אין במשמעות עובד יותן רק שהפעולה נעשית על ידי אחר, ויתכן להיות לרצונו של מי שנעשתה לו או שלא לרצונו, והועילתנו המסורת לפרושי קרא בתוספת ביאור, עובד דומיא דעבד יותן דומיא דיתן, והמקרא והמסורת יתאחדו ולא יתפרדו, ודע דמלות עבד יתן הם מן הבנינים שלא נזכר שם פועלם כמבואר (שמות מ׳:י״ז) אצל הוקם המשכן (רוו"ה). והחכם רשד"ל אמר יש שרשים אשר יבא בהם הנפעל להורות על יציאת הפעולה לפעל בלי השקפה כלל אל האדם הפועל, מפני שאפשר שתיעשה אותה הפעולה בזולת יד אדם כגון כשאתה אומר העץ נשרף אין אתה מתכוון כלל אל האדם אשר שרף השריפה, ואין כוונתך אלא לומר שהעץ קבל פעולת השריפה, בין שיהיה שם אדם שהצית בו את האור בין שלא יהיה, והנה כל שרש אשר יבא בו הנפעל על הכוונה הזאת, יבא בו הפועל להורות על יציאת הפעולה לפעל בהשקפה אל האדם הפועל, והנה במאמר: דרש דרש משה והנה שורף. אם היה נשרף מאליו לא היה משה קוצף, אבל קצפו היה על ששרפוהו בכוונה ורצון לכן אמר כאן שרף ולא נשרף, וכן באמרך נשפך הדשן לא תשקיף כלל על השופכו ולא תחוש אם יבין השומע כי מאליו נשפך, לא כן באמור הכתוב לדם אשר שפך בה כי אז עיקר הכוונה שהיה שם מי ששפך אותו, וכן האומר נזרק לא ישקיף כלל אם היה שם זורק אם אין, לא כן אם יאמר הכתוב כי מי נדה לא זורק עליו ענינו שלא זרק עליו הכהן הזורק, וכן ונכרתה הנפש ענינו שימות מעצמו, לא כן והאשרה אשר עליו כורתה כי מובנו שנכרתה בידי אדם, וכן אשר לא עֻבד בה לא שלא נעבד בהשדה בהחלט כי כבר אפשר שנעבד השדה בזבל שלה ואין בכך כלום, אבל הכוונה שאדם לא עבד מלשון לא תעבוד בו עבודת עבד, וכן אשר פֻקד עפ"י משה אם היה אומר נפקד או נפקדו היה עיקר הכוונה על מקבלי הפעולה והיה משמע כי משה צוה לכל ישראל שימנו את עצמם, ולא היה הדבר כן, כי היתה המצוה על המונים לא על הנמנים, אבל באמרו אשר פקד הנה הדבור נאמר בבחינת הפועלים לא בבחינת הנפעלים ועל כן באה המלה בלשון יחיד, כי פעל סתמי הוא; ולדעה זו שיש פעלים סתמים אף שהם בצורתם מקבלי הפעולה הם באמת פעלים יוצאים, יובנו כאן דברי התלמוד יפה, כי המה ראו בחכמתם כי יֻתן הוא באמת פעל יוצא כמו יתן כי פעל סתמי הוא והכוונה בו יתן הנותן, והנותן הוא נותן לרצונו, א"כ אף יתן דניחא ליה, וכיוצא בזה הוא מאמרם עֻבד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה, והדברים פשוטים מאד ועל אדני חכמת מעמקי הלשון יסודתם: