הכתב והקבלה · במדבר · פרק 19 · פסוק 16

ע"פ השדה. רז"ל דרשוהו לרבות גולל ודופק (רש"י מחולין ע"ב). הנה זה לר"ע דסובר רביעית דם הבאה מב' מתים מטמא באהל, וסובר נמי בעובר מת שבמעי אמו מטמא מה"ת, לדידיה בא קרא דילן לרבות גולל ודופק, אבל למה דפסקינן דרביעית משני מתים טהור (סנהדרין ד') נפשת חסר כתיב (רמב"ם פ' פ"ד מטומאת מת), וכן עובר מת במעי אשה טהור (רמב"ם פר"ה מטומאת מת), גולל ודופק לאו מקרא ילפינן אלא הלכתא גמירה לה, ולדידן קרא דכל אשר יגע ע"פ השדה בא להוציא עובר מת שבמעי אשה, שאם הוציא הולד אבר אחד, אף שנגע באבר ההוא טהור, והכי אמר קרא כל אשר יגע ע"פ השדה דוקא בגלוי הוא דמטמא בנגיעה ולא עובר שאינו בגלוי; הנה עד כאן ידבר בטומאת מגע, ומכאן ואילך חשב קרא דברים המטמאים באהל (עיין הגר"א. ובזה הדרשה לא אפקה קרא מפשטי', ובדברים אלה נסתלקה תמיהת הרא"ם מן הרמב"ן שהשיג בזה על רש"י ועיין כי קצרתי:

בחלל חרב או במת. להמפרשים מת הוא בלי מעשה אדם, וחלל חרב הוא שנעשה חלל ע"י חרב, אמנם לרז"ל (נזיר נ"ג) אין פירוש חלל חרב אדם שנהרג ממש, אבל פירש אבר מה"ת, כי אבר שנחתך מן האדם דין האבר הזה כמת שלם שמטמא במגע במשא ובאהל; ויאבה לו הפשט, כי כמו שהונח על האדם ההרוג שם חלל ע"ש ריקותו מנפש החיונית (לעבלאָז), שיש כאן גשם ורוח אין (כי כל גשם המקיף בריקות יקרא נבוב וחלול, כענין נקבים חלולים, תוף וחליל, מטעם שאותו הכלי חלול ונקוב), ולכן מצינו שימוש חלל גם על האדם המת בלי מכת חרב, כמו מחללי רעב (איכה ד׳:ט׳), חללים שוכבי קבר (תהלים פ"ח), ככה האבר הנחתך מן החי יתכן לקרותו חלל להרקנותו מן נפש החיונית; וכבר מצאנו שימוש חלל גם על אבר אחד, שאמר המשורר בדרך מליצה ולבי חלל בקרבי; ודיבר הכתוב בהווה, כי אין הבדל בין חלל חרב או חלל אבן או חלל עץ, ומפני שמלת חרב הוא מיותר דרשוהו לומר שהחרב דינו כחלל, ולא בא הכתוב אלא להשוות החרב כחלל לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו לטמא אדם וכלים טומאת שבעה, וכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים: