הכתב והקבלה · בראשית · פרק 34 · פסוק 15

נאות. להמדקדקים שרשו יאת, ואינו נראה דא"כ יהיה בעתיד נואת נו"ן חרוקה וי"ו קמוצה כמו נורש מן ירש, תורא מן ירא, בעבר נואתו כמו מן יאש ונואש ממנו, מן יאל נואלנו אמנם שרשו אות כמו מן אור יאור להם, מן בוש יבושו, כן מן אות נאות (רל"ש). ויתכן ששמעון ולוי לא אמרו שימולו כל בני העיר, כי אם, לא נוכל לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה, ולא היתה ערמתם רק להרוג את שכם, ודברו לנשיא הארץ בלשון רבים נאות לכם, וכאשר הסכימו שכם וחמור לדבריהם, והיה להם חסרון כבוד שלא ימולו רק הם לבדם, לכן פתו את כל יוצאי שער עירם, וכאשר נודע לשמעון ולוי שכל אנשי העיר נמולו, וסבת התרצותם להמול היה כדי לגזול ממונם, כאמרם מקניהם וכל קנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, לכן התירו שמעון ולוי לעצמם ג"כ לבוז את ממונם, ובזה סרה תלונת הרמב"ן שטען איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, כי אמנם אחר שנודע שנתנו בני העיר עיניהם על ממונם, ידעו ודאי שאם יברחו יבקשו לעשקם ולהרגם וכש"כ כאשר יראו שהם ירצו לקחת את אחותם ולהרוג את שכם, שבני העיר יקומו עליהם, כי היה דעת כולם מסכמת לגזלם, וכבר נשאו עיניהם במקניהם ורכושם עד שהתרצו להמול לסבת חמדתם (רא"ש):

אם תהיו כמנו להמול. מדלא אמרו בלשון קצר אם תמולו לכם כל זכר, יראה שאין המכוון מהם מעשה המילה לבדה כ"א גם התכלית העיקרי שעם המילה והוא שמירת המצות, עכ"פ שבע מצות בני נח שהיו מצווים עליהם וזהו אם תהיו כמונו, תסכימו להשתוות עמנו, כמו שאנו נזהרים בקיום מצות אלה ככה גם אתם תהיו נזהרים לשמרם, ולפי שהמילה היא אות למי שנכנס בברית שמירת המצות לכן ביארו בפירוש מעשה המילה, ואמרו להמול וגו' טעמו אחר שתהיה נמולים תהיו נזהרים להיות לגמרי כמונו, והם הדברים המצטרפים אל המילה, ולמ"ד להמול כלמ"ד לשבעת הימים, לצאת בני ישראל מא"מ, שטעמם אחר שבעת, אחר צאת, אחר המול, כי מעשה המילה קדום בזמן אל ההסכמה להיות כמונו אבל שכם וחמור בדברם אל אנשי שכם לא הזכירו רק מעשה המילה לבד והעלימו את המצורף עם מעשה זו להיות כמוהם לגמרי בשאר דברים כי מחשבתם היו להשאר ללכת אחרי הבלי אלילים ולא זו בלבד שבטלו את התנאי שהותנה עמהם, עוד הוסיפו להרע לעשות מעשה המילה רק לפנים, ולהיותו סבה להרויח קניניהם, כאמרם מקניהם וגו' ובזה מצאו בני יעקב מקום להנקם מהם: