הכתב והקבלה · שמות · פרק 28 · פסוק 38

והיה וגו' לרצון. פירש"י תמיד לרצות אפי' אינו על מצחו, קיצר רבינו מאד כי לא פי' לנו מהו דאמר קרא והיה על מצחו, דמשמע דוקא בעודו על מצחו מרצה, גם כן לדבריו מחובר מלת תמיד למה שאחריו, והוא הפך נגינת הטעם, אמנם לפי המבואר (ביומא ז') מאמר והיה על מצחו לקבוע לו מקום הוא דאתי, כי כל פעם שתזדמן לו עבודה ולובש שאר בגדיו צריך שילבוש ג"כ על מצחו הציץ, והוא מקום קביעתו לא בחלק אחר מגופו, לפי"ז א"צ להוציא קרא ממשמעותי', שמלת תמיד מחובר עם מה שלפניו, ור"ל תמיד בעת הלבשו לעבוד עבודה; אלא דלפי"ז היה מן הראוי להסמיך מלת תמיד עם מלת והיה, כי להורות על היות מקומו היה ראוי לומר והיה תמיד על מצחו, ומדשני קרא בלשונו לכתוב מלת תמיד לבסוף יורה שיש לו ג"כ התחברות מה אל מה שלאחריו, והוא ישרת לשני המאמרים כמו שהוא רגיל בשאר מקומות, וכאילו אמר והיה על מצחו תמיד, והיה לרצון לפני ה' תמיד, וטעם המאמר השני שהציץ מרצה תמיד אפילו באינו על מצחו; וגם לאידך דיליף שאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו מן והיה על מצח ונשא, יפרש קרא דילן להורות על קביעת מקום הציץ (כמבואר שם ביומא), אמנם שנוי העמדת מלת תמיד לבסוף יורה לדידיה בכוונה שנייה על הויית מחשבת הכה"ג, שיהיו עיניו ולבו תמיד על גודל קדושת השם שנושא על ראשו בל יסיח דעתו ממנו לעולם, ומליצת והיה על מצחו כמו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, אשר ענינו שימת הלב על הדברים והשגחה התמידית בהם בל ישכחם לעולם, וכבר יורה לשון הוי' על השגחה, כמו אתה תהיה על ביתי שענינו השגחה. ודע דפירוש זה האחרון ר"ל הויית המחשבה שלא יסיח דעת ממנו, הוא לכ"ע, ולית מאן דפליג בזה, כמו שהוכיח בתשו' שאגת ארי' סי' ל"ח. הנה בזה דרז"ל מבוארת במשמעותה דקרא על פשטי'. והרלב"ג פי' מפני שהציץ בא לרצות עון הקדשים, מן הראוי שיהיה על מצח כה"ג בכל יום ויום, כי הקרבנות היו קרבים בכל יום ויום, וכה"ג אם ירצה יקריב ומשמש בכל יום וגילתה התורה במה שאמרה שיהיה הציץ תמיד על מצחו, ללמדנו שאם ירצה יכול לעבוד עבודה בכל יום ואנשי המשמר לא יוכלו לעכב בזה. ועי' בצד"ל שהוכיח בכמה ראיות שהיה הציץ על מצחו תמיד אפי' שלא בשעת עבודה, דבגדי כהונה נתנו ליהנות מהם. ויותר נ"ל לכוין מאמרם, והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, שהוא נכלל במלת תמיד, כי עיקר שרש תמיד הוא שתי אותיות מ"ד, שהוראתו השתטחות והתפשטות (אויסשטרעקקען אויסדעהנען) כמו ויתמדד על הילד (מלכים א י״ז:כ״א) בית מדות (ירמיה כ"ה) רצה לומר מופשט ומרווח (אויסגעדעהנט, געריימיג) כתרגומו בתין דמשחן. ומזה מלת תמיד על המשכת הזמן והתפשטותו (צייטערשטרעקקונג, דויערנד, בעשטאֶנדיג), והנה שם מדה ישמש גם על המשער במחשבתו לבד כמות הדבר, כמו מי מדד בשעלו מים (ישעיהו מ׳:י״ב) ומדותי פעלתם אל חיקם, ר"ל אשער מדות פעולתם כדי לענשם מדה במדה, וכן המשער במחשבתו לעשות כל פעולותי' לפי המדה והשיעור המיוסד על פי החכמה נקרא בעל מדות (מאֶסיג) עי' פ' שלח אנשי מדות, וכן הלמודים הברורים, השקולים בדעת ומשוערים בהשכל לתת מדה ושיעור ראוי לכל חלק פרטי שמתחלקים הלמודים בהם נקרא מדות, כמו שנו מדותי (גיטין ט"ז) והמשתדל בלמודים להשיג בם כל פרטי חלקיהם נקרא מודד, (כבשמות רבה פ' מ"ז) מודד את התורה. ככה לדעתי יורה מלת תמיד (שמסתעף מענין מדידה) על עשיית דבר כפי שיעור הראוי וכפי המדה המחויב בו, מזה ואנשי תמיד יבדילו (יחזקאל ל"ט י"ד) ר"ל אנשים המדקדקים במעשיהם ומקפידים מאד לשקול בדעתם ולמדוד במחשבתם על כל פעולה הנעשה מהם שיהיה כפי הראוי והמחוייב (מאֶננער פאָן גענויער ערוואֶגונג) כי האנשים האלה היה צריכים להשגיח שלא ימצא בכל הדרך גם הקטן מאד בכמותו ואפילו עצם כשעורה. (ולדברי המפרשים שם מלת תמיד, דחוק מאד סמיכות מלת אנשי) ומזה הענין מלת תמיד כאן לרבותינו, אמר והיה על מצחו תמיד, כלומר שיהיה אומד בדעתו וישער במחשבתו איכות הקדושה שהוא נושא על מצחו, בל יסיח לעולם דעתו לדבר פחות ונבזה המחלל והמבזה את שם קדוש העליון. ועל דברי רש"י שכתב, אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה, תמה הרב בעל צדה לדרך, דתלמודא לא קאמר אלא מי משכחת לה תמיד על מצחו מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם וכו' משמע בהדי' שהיה על מצחו אפילו שלא בשעת עבודה, יעו"ש. ולא ראה הרב דברי הריטב"א (בחי' לקדושין דס"ו) דלמסקנא דתמיד אתי שמרצה תמיד אפי' באינו על מצחו, תו לית לן למדרש תמיד ממש, והוי הציץ כשאר בגדי כהונה דאסור במדינה שלא בשעת עבודה, יעו"ש. ובדברי תוס' (יומא ס"ט ד"ה בגדי כהונה) דאפי' בעזרה אסור לכתחלה ללבשן שלא לצורך עבודה, דקאמר בגדי כהונה אין בהם מעילה לפי שלא נתנה למלאכי שרת שיוכל להזהר להסירן מיד אחר עבודה, ומשמע דלכתחלה אסור ללבשן דבזה אפשר להזהר, ע"ש. ומשמע דעת רש"י כאן דשלא בשעת עבודה דאסור ללבשן הוא מדאורייתא, ומטעם איסור מעילה, וזה דלא כרמב"ן (בחידושי רשב"א שם בקדושין) שאינו אלא מדרבנן: