הכתב והקבלה · שמות · פרק 29 · פסוק 40

בלול בשמן. יש הבדל לרש"פ בין בלילה לערוב, העירוב נופל על דברים שגם אחר שנתערבו נשאר צורתם עליהם כבתחלה ולא נפסד כל עיקר, כתערובת חטים בקטנית שצורת כל אחד תשאר כמו שהיתה בתחלה ולא נשתנה רק שנתחבר עם שאינו מינו (פערמענגט), אמנם הבלילה נופל על דברים שע"י התערובה מפסידים צורתם מכמות שהיה (פערמישט), כתערובת יין במים, אשר כל אחד מהם מפסיד צורתו מכמות שהיה, וישומש שם בלל על הרוב לתערובה שיש שם דבר לח, או לח בלח או לח ביבש, כל מקום שיש דבר לח יש ג"כ הפסד צורה בתערובה, והיינו בלולות בשמן, ואמר אפרים בעמים יתבולל (הושע ז׳:ח׳) כי שם אינו מדבר בגנות אפרים והפסד מדותיו כ"א בתקלתו שנבלל בעמים ונפסד מהיות לו צורת אומה, ואין כן ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהילים ק״ו:ל״ה), שמדבר בגנות יחידים ולא יצדק לומר עליהם לשון בלילה והפסד צורה, שאין אדם המתערב עם שאר בני אדם מפסיד צורתו עי"כ, אבל אמר לשון תערובת דהיינו ערב המדות והדעת והתכנסם ביחוד אחד:

בשמן כתית. שם כתת הונח לרש"פ על השפשוף המרובה ובדרך כלל, בין בדבר קשה כגון ואכת אותו טחון היטב (דברים ט'), ובין בדבר רך כגון ומעוך וכתות (ויקרא כ"ב), היינו שנשפשפו הביצים כ"כ עד שנעשו כמו ריר (צעררייבען), ועל שמן כתית שבכאן ארז"ל (מנחות פ"ו) אין כתית אלא כתוש, ואין ר"ל שמלת כתית אינו סובל רק לשון כתישה, שהרי כתישה לחוד וכתיתה לחוד, שהכתישה היא מה שנעשה במדוכה, ואילו היה כותש את הזיתים במדוך היו גם כן השמרים מתערבים עם השמן מכח ההדכה ולא היה שמן זך, וגם היה צריך לומר שמן זית כתוש או נדוך ולמה אמר כתית, אבל כוונת רז"ל שכתית האמור כאן אינו אלא לשון כתישה שבלשון חכמים, שבלשונם ז"ל מורה שם כתישה על כל מיני פריכה והתפוררות דבר קשה בין במדוך בין שלא ע"י מדוך, ובא לאפוקי שלא לטחון הזיתים תחלה ברחים כמו שטוחנין אותם אח"כ, רק ישפשפם תחלה היטב ביד או בכלי שיתחככו זה בזה עד שיתפתח העור ויצא השמן הזך בלי דוחק (צעררייבען), שגם התפרק עור הזית ע"י חכוך ושפשוף מרובה יקרא כתית, וכן ויכתום ויכום (במדבר י"ד), ויכתו אתכם בשער (דברים א' מ"ד) לשון כתיתה (אויפגעריבען), כי מלת ויכום הוא הריגת האנשים, ומלח ויכתום הוא כתיתת מערכת הצבא שלא נשארו שנים זה אצל זה רק ברחו זה לכאן וזה לכאן, והנה בפעל הכתיתה אין בו התחלקות הדבר כולו לחלקים דקים, כ"א התחלקות השטח החיצון והשתנות צורתו החיצונה על ידי שפשוף מרובה, והרי אמר ואכת אותו טחון היטב ואילו היה במובן ואכת חלוקה לחלקים דקים לא היה שוב צריך לומר טחון כ"א ואכת אותו היטב, אלא ודאי שאין בלשון כתית רק הפסד השטח החיצון ואין לתרגם כתית (צערשטאָסען) כ"א (צערריבען):

ונסך רביעית. שם נסך הוראתו לרש"פ על שפיכה הנעשה בשטיפה ומהירות באופן שיתפשט הנשפך על השטח אילך ואילך, שמנסך ומפזר כדי שיתפשט הנסך על כל פני המזבח, וארז"ל (סוכה מ"ט) בזמן שמנסכין יין ע"ג המזבח היו פוקקין מקום השיתין כדי שיתפשט היין ע"ג המזבח לקיים הסך נסך שכר, שיהא המזבח שכור ושבע מנסכי הקרבן, ובלי ספק היו מנסכין מיד בתחלה על אופן שיתפשט הנסך היטב על טהרו של מזבח לכאן ולכאן. והרמב"ם כתב (בפ"ב ממעה"ק) שהיה המנסך מגבי' ידו לנסך ואף בשאר ימות השנה, וזה לא נמצא בשום מקום כמ"ש הכ"מ, זולת בקרבנות החג שהיה צריך להגביה ידיו להוציא מלבן של צדוקים שאמרו אין נסוך המים בחג מה"ת; ויראה שיצא להרמב"ם זה ממשמעות שם נסך שהוראתו על השפיכה המתפשטת, שזה יתהווה בהגבהת יד השופך, כי כל מה שיתרבה גבהות הנפילה כך יהיה הנופל יותר בחזקה ועי"כ הוא מזדקר לאחוריו ומתפשט לכאן ולכאן, ולא היה גם כן בדרך הדור שיהיה הכהן מוליך הקלוח על המזבח סביב לכסות כל שטח המזבח בנסכו, כי אז היה נראה שרוצה לכבד את הבית ולהרביץ את העפר, ואין זה דרך כבוד, לכן לא היה אפשר בזולת הגבהת ידים, אלא שבקרבנות החג היה מרים את ידיו יותר ויותר ממה שהיה רגיל משום היכר הצדוקים: