הכתב והקבלה · שמות · פרק 21 · פסוק 19

על משענתו. על בוריו וכחו, כ"ה לאונקלס ולרש"י, וז"ל הרמב"ם (פ"ד מרוצח) ונתרפא רפואה שלמה והולך בשוק על רגליו כשאר הבריאים, ז"ש בתורה על משענתו אינו שיהלך והוא נשען על המטה או על אחר, שאפי' הנוטה למות יכול להלך על המשענת, לא נאמר משענתו אלא שיהי' מהלך על משענת בוריו ולא יהיה צריך כח אחר להשען עליו, ע"כ. והם דברי ר"י במכילתא דאיתא התם על משענתו על בוריו, זה אחד משלשה דברים שהי' ר"י יושב ודורש בתורה כמין משל; כי הבריאות היא משענת לגוף כמו המקל והמטה, וכ"כ הראב"ע על רז"ל נסמוך שפירוש על משענתו שלא ישען על אחר כמשפט החולים רק על עצמו, ע"כ. וכן הרלב"ג כ' על משענתו משענת טבעו ר"ל שישוב לבריאותו; והרמב"ן כ', ולפי דעתי כי משענת כפשוטו, כמו ואיש משענתו בידו מרוב ימים, משענת קנה רצוץ, ויאמר הכתוב כי כאשר יתחזק המוכה והוא מתהלך תמיד בחוץ ובשווקים וברחובות על משענתו כמשפט החולים שנתרפאו מחולי ונקה המכה וגו', אע"פי שהוא חלוש ונשען על המשענת ינקה המכה, והכלל כי כל זה משל בהווה וכו', ולכן ת"א על בוריי', עכ"ד. יעו"ש שלא העתיק הרמב"ן רק ראשי דברים מהמכילתא, והשמיט דברי ר"י, והוא תמוה לדעתי, ויש כאן שנוי נוסחאות במכילתא יעו"ש במפרש, עכ"פ פשטות דברי המכילתא נראים דלא כרמב"ן בזה, ואות וי"ו הכנוי במלת משענתו יסכים יותר לפירוש רבותינו, דלפירוש רמב"ן היה די לומר משענת בלא וי"ו:

רק שבתו יתן. לא הבינותי מלת רק שיורה מיעוט דבר אחר, שאין עליו לשלם כ"א שנים אלו השבת והרפוי הלא חייב גם בנזק צער ובשת, ואף אי נימא דקרא מיירי בלא חסרו אבר רק חלה ונפל למשכב שאין בו תשלומי נזק, ולא הי' במקום רואים שאין בו תשלומי בשת, מ"מ צער איכא בהכאת אבן עד שנפל למשכב, וביותר לרש"י דאוקמי קרא בקטע ידו ורגלו שדמי בשתו כאלו שומר קשואין, וכן בתיב"ע חשב חוץ מן השבת והרפוי דקרא גם הצער והבשת והנזק, עכ"פ לא הו"ל למכתב מלת רק שהוא ממעט בכל מקום הזולת. לכן נ"ל דבלישנא דקרא נכלל במלת שבתו גם נזק צער ובושת, ואין פי' שבתו כמ"ש ראב"ע כלי מלאכתו, אבל טעם שבתו ענין מניעה הסרה ובטול (פערהינדערן, אבהאלטען), כמו והשבתם אותם מסבלותם, והשביתו בניכם (יהושע כ״ב:כ״ה), ויש בכלל מניעה, אם מניעה עולמית, שנמנע ממלאכה כל ימי חייו, כשחסרו אחד מאיבריו והיינו נזק, אם מניעה זמנית שלא נמנע מעסק מלאכה כ"א ימי משך חליו והיינו שבת, וכולל גם מניעת המנוחה והוא הצער שע"י תגזל שנתו מעיניו ולא ימצא מנוחה בלבבו, ויש מניעת הכבוד, שבהכותו לעיני רואים יוריד כבודו והוא הבושת. (וגם רבותינו לא נמנעו מלקרוא את הנזק בשם שבת, ב"ק פ"ה, שבת גדולה שבת קטנה), התבונן אם לא הי' כוונת המקרא רק על שביתת מלאכה, הי' מן הראוי לפרש ולומר, שבת מלאכתו יתן, ומדסתם לומר שבתו, כוונתו בלי ספק על כל הדברים הנכללים בלשון שבתו, וכולל כל ארבע דברים נזק צער שבת ובושת. אמנם רבותינו שרצו לבאר כל פרטי השבת, קראו לכל אחד בשם פרטי. ובזה אתי שפיר מלת רק, דקאי על ונקה המכה, שעד הנה הי' חבוש בבית האסורים פן ימות המוכה, ועכשיו שהוא מתהלך בחוץ על משענתו, יעשו את המכה חפשי ונקי מבית האסורים ואין עליו כ"א תשלומי הרפוי וכל הנכלל בשם שבתו. ולא יתכן לתרגם שבתו (פערזיימניסקאָסטען) דא"כ לא יכלול כ"א העכוב ושלילת מלאכה, אבל תרגום שבתו (זיינע פערהינדערניססע) וכולל כל הארבע דברים. ולרבותינו מלת רק בא למעט שאין לחבול בחובל החבלה שעשה בחברו, אף, שבהכאת האבן והאגרוף עשה בחברו חבורה, אין עונש אחר בחובל רק ליתן את הנכלל בשבת ורפוי, וללמדנו בא מה שנאמר להלן חבורה תחת חבורה, אינו עונש גופי כ"א עונש נכסי, וה"ה בשאר נזקי הגוף שנזכרו שם אינם רק עונש ממון. וזה ילפי' ממלת רק דכאן, ערמב"ם פ"א מחובל ה"ה. ולרבותינו (כתובו' ל"ב) אף דבכל הדברים המחוייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, בחובל אינו כן, שהחובל בחברו בי"הכ אף שיש בו חיוב מלקות משלם, דבפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומין. מדכתב רק שבתו יתן. תשלומין ולא עונש אחר, ערמב"ם פ"ד מחובל ה"ט: