הכתב והקבלה · דברים · פרק 32 · פסוק 4

הצור. בספרי אמרו הצור הצייר שהוא צר העולם תחלה וצר בו את האדם. ד"א הצור התקיף. וע"ד הפשט יהי' ענין צור בזה ובשאר מקומות מענין צרירה ואגד וקשירה (פערבינדונג), ונקרא הוא ית' צור בשתי בחינות הא' שהוא צורר ומקשר כל פרטי הברואים יחד לשיהיו צרורים וקשורים זה בזה באופן שכולם יחד עצם אחד שלם בתכלית השלמות. ובבחינה זו שם צור שם הפועל (דער אללעס פערבינדענדע), כשם נוס לנוס אל עיר מקלטו. והבחינה הב' הוא שכל הנמצאים כולם צרורים ואגודים בו ית' שהוא המקור והסבה לכל. ובבחינה זו שם צור שם התאר, והיינו עצם שהוא הנושא הכללי של כל הנמצאים, שכל הנמצאים נשואים עליו כמאמר הפייטן הכל יכול וכוללם יחד (אללער אינ- בעגריף) וכשם סוג לב (רש"פ), ועל כוונה זו יתואר הוא ית' צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳), ואנשי מעלה שאהבתם אל ה' גדולה מאד המקיימים במחשבתם שויתי ה' לנגדי תמיד, ונכספים תמיד להדבק בו בנפשותם דבקות נפשי גמורה, יתארוהו ית' בשם צורי, כמאמר המשורר ברוך ה' צורי, צורי וגאלי, הוא צורי וישועתי, כלומר הדבוק בנפשו תמיד עד שלא אוכל להפריד מחשבתו ממנו לעולם, צורי (מיין פערבונדנער), כאשר יאמר בל"א על ריעו ואהובו. וכן בעבור חביבותו ית' את האבות ויבחר בזרעם אחריהם להיות לו עם סגלתו עד שאמר עליהם לשון של חבה מעדות הנביא כאשר ידבק האזור על מתני איש כן הדבקתי אתכן אלי ב"י לכן יתואר צור ישראל (ש"ב כ"ג ישעי' למ"ד) כלומר שמצד חבתו אליהם דבקם אליו תמיד. ולפי שחיי הגוף אינו כ"א ע"י התקשרות רוח החיוני בקרבו, ובהרפו ממנו רגע אחד אינו עוד בחיים, והוא ית' שומר רוח האדם בקרבו שישאר מקושר בו עד עת הקצוב עליו, לכן תארוהו מסדרי התפלות בברכת הודאה בשם. צור חיינו:

פעלו. פועל ישמש לפעולה והוא המעשה וכן לשכר המעשה, כמו וכשכיר יקוה פעלו, פועל אדם ישלם לו, ופועלו לא יתן ר"ל שכרו ויראה שכן משמעו כאן תמים ישלם שכר ותשלומיו, אינו מותר ואינו מקפח, כי כל דרכיו משפט וצדק, וסוף המקרא מעין תחלתו, וכן אמונה ואין עול (רל"ש):