הכתב והקבלה · במדבר · פרק 11 · פסוק 22

הצאן ובקר ישחט. מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא לא יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר לפניו, שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחודש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, (רש"י בשם ר' שמעון מספרי, ויש בדבריו תוספת הרבה שאינו בספרי שלפנינו, גם מ"ש רש"י ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם אינו בספרי, ובפרט דברי רש"י יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהיה ידי קצרה בפניהם אפי' שעה אחת אינו בספרי כלל, והענין בעצמו תמוה, דלפי תוכן שאלת משה תהיה תשובתו ית' לאבד האומה השלמה חלילה, באמרו עתה תראה היקרך דברי אם לא, וזה לא נתמלא, דלא אמר קרא רק ויך בעם מכה רבה מאד, והנה גם ענין הפיוס והפשרה שהזכיר רש"י במקרא של אחר זה בדברי ר"ש הוא בספרי בשם ר"ג בשר"י הנשיא, ע"ש. עכ"פ הנוסחאות מוטעות בספרי אשר לפנינו בסיום דברי ר"ש במאמר היד ה' תקצר היקרך וגו'), ולדעתי דלר' שמעון מלת ומצא הוא לעונש, כענין צרה ויגון אמצא, ומצאוהו צרות רבות ורעות, וכן סתם לשון מצא הוראתו העונש (ירמיהו י׳:י״ח), והצירותי להם למען ימצאו, תרגומו בדיל דיקבלון פורענות חוביהון, וטעם ומצא להם, יגיע להם עונש כזה (זאָלל דיזעס בייא איהנען זיך איינפינדען ?); ומאהבת רועה הנאמן את צאן מרעיתו לא רצה להעלות על שפתיו עונש המיתה הנקנס עליהם, ולא הזכירו רק בהבלעה בלשון ומצא להם, וכן יאמר האשכנזי על הרגשת הצער (עמפפינדען, פיהלען), והנה משה רועה הנאמן דרש טוב לעמו, לומר אליו ית' שאין אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול, תתן להם ותהרגם, והשתדל א"כ בהצלתם, והוא ית' שמע בקולו ומלא רצונו גם בזה, לא ענש את כל השש מאות אלף רגלי שהזכיר משה בדבורו אליו ית', ולא המית רק מכה בעם אשר לא מבנ"י המה, רק מן העם, שהם הפחותים הנקראים ערב רב, אשר עליהם אמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, הם הם שנענשו במכה רבה, מעדות המקרא כי שם קברו את העם המתאוים, אבל מבני ישראל אשר עליהם לא העיד הקרא רק ויבכו בני ישראל תנה לנו בשר, מאלה לא מת גם אחד, והצלה גדולה זו הועיל משה במאמר הצאן ובקר וגו'; וזהו הנכלל לדעתי במאמרו ית' היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא, יד ה' אינו יד היכולת ובעלת הכח להספיק צרכם, אבל הוא כענין הנה יד ה' הויה במקנך (שמות ט׳:ג׳) שהוא לעונש, והה"א שבמלת היד ה' הוא לאמתת הדבר, כמו ה"א הכי קרא שמו יעקב שתרגומו יאות, בקושטא, וכמ"ש הראב"ע שם, וכן הרצחת וגם ירשת (מ"א כ"ה), המן הסלע הזה, וכן הכי אחי אתה, וטעם היד ה' תקצר האם רצונך לקצר ולהקטין את העונש (זאָלל דיא שטראפע גאָטטעס פעררינגערט ווערדען ?), מיד תראה כי אמלא רצונך, כי נתייקרת בעיני, ובדבורי תתכבד ותהיה יקר בפני כל העם, בראותם כי בטלתי רצוני מפני רצונך, ובדברך אשר דברת טוב אל ישראל לדרוש זכותם בטלתי הגזרה אשר נגזר עליהם (באלד זאָללסט דוא זעהען אָב ניכט מיין וואָרט דיך ווירדיגען ווירד); היקרך דברי; אם דבורי יכבד אותך מן מה יקר חסדך, ומסתייע הדין פירושא במלת היקרך, שאם נפרשהו כתרגומו היערעינך לשון מקרה, היה ראוי לומר היקרה לך, כי כנויי הפעלים הם לסימן הנפעלים מפעולת הפועל, וכאלו מלת את כתובה אחרי הפעל, ד"מ ישמרך במקום ישמור אותך, והכנוי היא תשובת השואל את מי ישמור (אקוזאטיף), ופעולת היערעינך אין משה מקבל הפעולה, אבל לפירושנו שהוא מענין היוקר והחשיבות התחברות כנוי הכ"ף במלת היקרך על נכון: