הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 22 · פסוק 14

ויסף חמשיתו עליו. ראוי היה להקדים תשלומי הקרן לתשלומי החומש וכאמור (ויקרא ה' ט"ז). את אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמשיתו יוסף עליו, ונ"ל דאלו אמר קרא, ונתן לכהן את הקדש ויסף חמישיתו עליו, היה משמע ששניהם החומש והקרן יהיו נתונים דוקא להכהן שהתרומה שלו, ובאמת אינו כן כדתנן (תרומות פ"ו מ"ב), האוכל תרומה שוגג משלם קרן לבעלים והחומש לכל מי שירצה (וכ"פ הרמב"ם), לכן הקדימה התורה תשלומי החומש ואיחרה תשלומי הקרן לומר, ונתן לכהן את הקדש, להורות שהקרן לבד הוא שניתן לכהן בעל התרומה הנאכלת; והנה לשון. ונתן לכהן את הקדש, פי' ישלם לכהן את התרומה הנאכלת, כי קרא כאן תרומה בשם קדש, ואיש כי יאכל קדש בשגגה והוא תרומה; ומלשון המקרא נדע ג"כ שהתשלומין יהיה קדש דוגמת הנאכל שהיה קדש, הפסיד לכהן דבר שהיה קדש לכן יחזיר לו דבר שראוי לחול עליו שם קדש, כדאמרי' (ב"מ נ"ד), תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין כלומר זר האוכל תרומה בשוגג אינו משלם מעות אלא פירות חולין מתוקנים שהוציא ממנו תרומות ומעשרות; וכמו שנדע ממשמעותי' דקרא שהתשלומין צריכים להיות דוגמת הנאכל לענין קדושה, ככה נדע שצריך להיות דוגמת הנאכל לענין המין, כדעת ר"ע (תרומות ספ"ו) שאמר אין משלמין אלא ממין על מינו דכתיב. ונתן לכהן את הקדש, קדש שאכל; וראיתי לרמב"ן שכתב וז"ל. טעם הכתוב כי יאכל קדש ויסף חמישיתו על הקדש ההוא ונתן לכהן את הקדש הזה שהוא הקרן והחומש, מפני שקראו קדש למדנו שהוא נעשה כתרומה בדבר הראוי לכך, וזהו הנכון כפשוטו ומדרשו, וכ"כ ר"א ונתן לכהן את הקדש טעמו מן הקדש, או שתהיה מלת ונתן מושכת עצמה ואחרת עמה, וכן הוא אומר ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש, ולפי דעתי אין צורך בעבור מלת עליו, עכ"ד. דעתו מבוארת דמלת את הקדש אינו חוזר על התרומה הנאכלת רק על תשלומי הקרן וקראן הכתוב קדש לפי שנעשו תרומה, וכ"כ רש"י (שם בב"מ), התשלומין נעשים תרומה כדכתיב בו את הקדש מה שהוא נותן לו קדש, ע"ש. ואני בער ולא אדע דעת הקדושים האלה, העל זה יאמר רמב"ן שהוא כפשוטו ומדרשו, ונהפוך הוא כל דורכי מהלכי הפשט יודו שמלת את הקדש מוסב על התרומה הנאכלת ולא על תשלומי הקרן, ועי' (פסחים ל"ב) דאמרי' ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין, ופירש"י את הקדש משמע את הקדש שאכל אלמא ראוי להיות קדש היה שכשמשלם דוגמתן יהא שם קדש חל עליו, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שכמשלם דוגמתן אין שם קדש חל עליו, וכ"כ תוס' שם פירוש הפסוק משמע שיתן לו דבר ראוי להיות קדש כמו שאכל ואם כן מה שאכל בעינן דבר ראוי להיות קדש וכו', ע"ש. וע"ש פסחים ע"ב תוס' ד"ה ההוא; וממה דאמר ר"ע ונתן לכהן את הקדש קודש שאכל מבואר דלא כרמב"ן, ונראה בעליל פירושא דקרא כמ"ש, וכן מ"ש רמב"ן ונתן לכהן את הקדש הזה שהוא הקרן והחומש, אין זה כמדרש רבותינו דמבואר להדי' במתני' שהקרן לבד הוא שניתן לכהן בעליו אבל החומש לכל מי שירצה. והנה על לשון רש"י שכתב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חולין והם נעשים תרומה, ע"כ. כתב הרא"ם וז"ל בת"כ אליבא דר"א דאמר משלמין ממין על שאינו מינו מאי ונתן לכהן את הקדש, הראוי להיות קדש, ולא כר"ע דאמר ונתן לכהן מההוא קדש דאכל היינו מאותו המין גופו ולא ממין על שאינו מינו, ומה שלא דרשו אותו על הקרן משום דמעליו דכתיב ביה ויסף חמישיתו שמעינן דעל הקרן קמיירי כאלו אמר שיתן הקרן ויוסיף עליו גם החומש ומה ת"ל ונתן לכהן את הקדש, ע"כ שלא בא אלא למר כדאית לי', עכ"ד. גם בזה אינני מבין למה הסב דעת רש"י בזה לדעת ר"א דת"כ דלית הלכתא כוותיה, ובאמת יסוד דברי רש"י הוא מתלמודא דידן (ב"מ נ"ד) באין חולק, גם מה זה דחקי' להרא"ם לפרש פלוגתא דר"א ור"ע בפירושא דקרא בפירצה דחוקה ולהוציא הקרא מפשטי', והדברים נכונים מאד ע"ד הפשט וכמו שכתבנו. ודע דאהך קרא, ויסף חמישיתו. אמרי' בתלמוד (ב"מ נ"ד) שמשלם חומש וחומש דחומש, שאם נתן הקרן והחומש מן החולין כמשפטו וחזר ואכל אותו החומש משלם אותו וחומשו, דתשלומין נעשו תרומה, וילפי לה דשקלינן לוא"ו דויסף ושדינן לה על חמישיתו דגורעין ודורשין, ע"ש רש"י שכתב דלא הוי אלא רמז פורתא. וע"כ דדרשה גמורה לא הוי שלא מצאנו דוגמתן בדרכי הלשון שאות וא"ו של מלה זו תשמש לאמצע מלה שלאחריה ועי"ז ישתנה היחיד לרבים, עתוס' סנהדרין ד' ב' ד"ה לטטפת, אבל עיקר ענין חומש על חומש ידעינן משאמר קרא (ויקרא ה') וחמשיתיו בלשון רבים, ומזה ידעינן גם בשאר מקומות דאית בהו רמז פורתא, ולכן הרמב"ם בפי' למשנה (דתרומות פ"ה), לא הביא הך דרשא דגורעין ומוסיפין ודורשין רק הך קרא דויקרא, וע"ש בתוי"ט ובפני יהושע בב"מ:

חמשיתו. פליגי בו תנאי (ב"מ נ"ד), איכא מ"ד חמשיתו חומשו של קרן והוא חומש מלגו, על שווי עשרים זוז מוסיף ארבע שהם חומשו של קרן, ולאידך מ"ד חמשיתו שיהא הוא וחומשו חמשה והוא חומש מלבר, על ארבעה רבעים מוסיף החמישית מן החוץ דהוי לעשרים זוז חמשה זוזים. כי למלת חמשית יש פי שנים בהוראתו, או שהוא שם למספר סדורי כמו ובשנה החמשית (דאס פינפטע), או שהוא מספר חלקי כמו ונתתם חמשית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם, והוא חלק אחד מחמשה (דען פינפטען טהייל), ובהא פליגי, מאן דאית ליה חומש מלגו, יפרש מלת חמשיתו למספר חלקי, ואינו נותן אלא חומש אחד מן הקרן, ומאן דא"ל חומש מלבר יפרש חמשיתו למספר סדורי ואינו נותן אלא רביעי של קרן והוא נעשה חמישי לארבעה רבעיות הקרן, ואפסק ההלכתא כמ"ד חומש מלבר; אמנם לדעה זו וא"ו הכנוי דחמשיתו קשה, כי זה יורה שהוראתו מספר חלקי והוא מלגו, והייתי יכול לומר שיורה וא"ו הכנוי שהחומש יהיה מצורף אל הקרן בכל עניניו, שאינו משלם אלא חולין מתוקנים וכדומה לזה, לולי שכבר למדוהו רבותינו ממלת עליו: