הכתב והקבלה · דברים · פרק 16 · פסוק 16

כל זכורך. הא דלא אמר זכרך בכ"ף קמוצה, כבר העירונו עליו במשפטים (כ"ג י"ז) ונ"ל עוד שבא לכלול בשם זה שתי הוראות, הא' הוא שם עצם להבדל המין מצד אבר הזכרות, והשני שם תואר מצד יתרון מעלת הזכרוני שבו, ודמיונו, זכור כי עפר אנחנו (תהילים ק״ג:י״ד) זכור בוי"ו שרוקה אף שהוא פעול והוראתו בפועל, כמו נלחם נשבע (דעפאָנעציא) לפי שיש בהם משתי הבחינות יחד, ככה הוא בזכרון, בבחינה אחת הכח הזוכר הוא הפועל והדברים הנזכרים הם הפעולים, ובבחינה אחרת הדברים המעוררים הזכירה הם המזכירים וא"כ פועלים באמת, והכח הזוכר אשר נתעורר על ידם הוא הפעול (רעקאָרדאטוס), ויהיה טעם כל זכורך תאר לאדם הנעלה במדרגה רוחנית גבוה מאד שישים תמיד בזכרונו את המצוה לזכור, ככתוב וזכרת את ה"א, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, את הדברים האלה ישים תמיד על לבו לזכור אותם אף שהוא טרוד בעניני העולם הגשמי ומחשבותיו אסורות בזיקי המשא אשר לו עמהם, בכל זה לא יסיח דעתו ולא ישכח מלתת לב ולזכור את המצווה עליו לעשות הכל עפ"י התורה, וטעם כל זכורך (אלל דיינע בעדאכטזאמע) הזוכרים בכל עת לעמוד על משמרת עבודת השם. ועל כוונה זו הבינוהו רבותינו באמרם (מכדרשב"י שלח לך קס"ה ב') זכורך ולא זכרך, אלא כל אינון דנטרין קיימא קדישא ולא חבאן בי', אינון דדכור להון מלכא בכל יומא:

בחג המצות. דעת רב האי גאון שנקרא היו"ט חג משרש חגג ע"ש התנועה, לפי שמרקדין ומטפחין בשמחת יו"ט, כמו (ש"א למ"ד) אוכלים ושותים וחגגים, כלומר מרקדין מפזזין ומכרכרין בשמחה, ונקרא הקרבן חג ע"ש שקרב בחג, כמו חלב חגי (משפטים כ"ג) וכן אסרו חג (תהילים קי״ח:כ״ז) ולשון תחוג כמו תעשה חג. וכ"כ רד"ק. לדבריהם ששם חג שהונת על יו"ט כלל ענינו שמחה, א"כ מהו זה שאמרו (חגיגה ו') שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיי' חגיגה שמחה, היינו חגיגה היינו שמחה. ועוד אם המובן בשם חג שמחת הריקוד וטיפוח, איך אמרו (ביצה ל"ו) לא מרקדין ולא מטפחין ביו"ט, הא דבר שהיתירו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור, דאף דבשב וא"ת יש כח ביש חכמים לבטל מטעם ושמרתם משמרת (כביבמות צ') היינו היכא שלא הוזכר בפירוש בקרא, אבל כשהתורה רבתה בפירוש לעשות דבר אין להם כח לבטל (כמ"ש הטו"ז ביו"ד רסי' קי"ז, ובאו"ח רסי' תקפ"ח ובמג"א שם) וכאן לפי גזרתם תיבטל מצות החג לגמרי. לכן נ"ל שהנחת שם חג אינו ע"ש תנועת הריקודין שהיו עושים ביו"ט עצמו, כי אמנם הנחתו הראשונה הוא ע"ש התנועות והטלטולים שהיו הולכים מתנועעים ומתטלטלים בדרך עלייתם מביתם אל המקום הנבחר בשמחה ובטוב לב, מעדות הכתוב (תהילים מ״ב:ה׳) כי אעבור בסך אדדם אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חגג, וכאמרם במדרש (הובא בילקוט שם) כשעלו ברגלים להראות פני ה' היו עוברים בתודה בשירים בצלצלים ותרועה. כי לא עצבה רוחם בקרבם בעזבם כל אשר להם בבתיהם במקומות ההפקר, לא דאבה נפשותם להתרחק מביתם שישבו בהם במנוחה והשקט, ללכת ולהטלטל בדרכים אשר לרוב ימצאו בית מלון האורחים ריקן מכל אין לחם ואין מים אין בשר ואין יין להשביע נפש שוקקה ולרוות צמאון העיף. וגם בלילה לא ישכבו במנוחת השקט ותענוג כבביתם, ותחת מטות שן אשר יניחו בביתם על ערשותיהם בשמחה ותענוג, במלון האורחים יציעו תחתיהם על הארץ מיני דשאים ותבן, ונגזלה השינה מעיניהם והתנומה מעפעפיהם, וכדומה לאלה מתלאות הרבות הבאות לעוברי דרך, ובכל זאת לא זזה השמחה מעולי הרגלים לעשות רצון קונם, ובכל עמלי הדרך ששון ושמחה מלאו את לבם ובכל טורח נסיעתם חדוה עזה לבשה את רוחם להתנועע ולהתטלטל כדי להתראות פני עליון בבית מקדשו, לטעום שם מטעמי מלך העולם, ולהתענג בנעימות נצח. הנה על תנועת ההליכה בשמחה, וטלטול הנסיעה בששון הונח שם חג, וטעמו תנועת עולי הרגלים בשמחה (וואללפאהרטספעסט) ועל קיום מצות עליית הרגל בשמחה, וגם טלטולם בדרכים וטרחם בנסיעה שהיה בלב ששון, בא הקרבן הנקרא שלמי חגיגה (וואלל- פאהרטספריידעאפפער). ובזה מובדל החגיגה משלמי שמחה כי זה האחרון היא על שמחת עצם היו"ט: