הכתב והקבלה · דברים · פרק 16 · פסוק 6

תזבח את הפסח. מונה כאן ג' זמני' שאינם שוים, בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטה למערב, כבוא השמש משחשיכה, מועד צאתך ממצרים בבוקר כמ"ש ממחרת הפסח יצאו בנ"י, וכיצד יתקיימו כולן ? בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים, וזהו דעת ר"י (בברכות ד' ט'); ואף דלא הזכיר קרא אלא תזבח את הפסח, מ"מ נכלל בו גם סעודה ואכילה, כמו (שמואל א ט׳:י״ג) זבח היום לעם תרגומו שירו יומא דין, כי הוא יברך הזבח תרגום הזבח מזונא, וכן זבחי שלמים עלי (משלי ז׳:י״ד) פירש"י סעודה גדולה, וכן מבית מלא זבחי ריב (משלי י״ז:א׳), א"כ תזבח הפסח כפול בהוראתו, על בערב ענינו השחיטה, ועל כבוא השמש מועד וגו' ענינו האכילה, שאכילת הפסח מצותו כל הלילה עד שעלה עמוד השחר, והיא דעת ר"ע דהלכה כמותו וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מק"פ הי"ד); ורש"י שכ' בפי' מועד צאתך אתה שורפו, היא דעת ר"א וכראב"ע דסובר מצות אכילת הפסח עד חצות, והוא דלא כהלכתא, וגם פשטיה דקרא מסכים יותר לדעת ר"י, דלדעת ר"א יחסר לנו במקרא פעולת שריפה אשר ירמוז עליו במועד צאתך ממצרים, ועוד כיון דצריכים להמתין בשריפתו עד בקר שני שאין שורפין קדשים ביו"ט, אין זה נקרא מועד צאתך ממצרים, אבל לר"י לא משתעי קרא רק מן השחיטה ומזמן אכילתו וכל זה נכלל במלת תזבח. והנה מלת בערב מוטעם באתנח להפרידו ממה שאחריו, דעד כאן ידבר מן השחיטה, ובמה שאחריו מן האכילה, והחסיר הכתוב מלת עד להורות על גבול זמן האכילה, כי היה ראוי לומר עד מועד צאתך, כי לא הבקר לבד היה זמן היציאה, מעדות הכתוב הוציאך ה"א ממצרים לילה, וכמ"ש רז"ל (שם) כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב וכל הלילה נקרא מועד צאתך; ובעל זרע אברהם כתב בפי' לספרי שתפס רש"י בפי' שיטת ר"א לפי שהוא יותר קרוב לפשוטו של מקרא. ואין דבריו מספיקים לפרושי בהם קרא דלא כהלכתא. וביב"ע במיעלת שמשא תיכלוני' עד פלגות לילי' זמן שריות פורקנכון ממצרים, הוא אליבא דר"א וראב"ע, והשמיט ענין השריפה מטעם הנזכר:

כבוא השמש. מלת בוא יורה (למ"ש הרש"פ) על הביאה בדרך כלל, הן על הביאה במוחלט דהיינו על גמר ביאה, שבא כבר במקום שהיה רוצה לבא וכל רואיו יכירו שהשיג הכונת הביאה, והן על הביאה הבלתי מוחלטת דהיינו שלא נגמרה והדבר הבא עדיין עתיד לבא ולהשלים ביאתו, אלא שממה שהוא בתנועה המביאה אל הביאה יאמרו עליו שהוא בא, אמר והנה גמלים באים (בראשית כ״ד:ס״ג) הנה לא השלימו הליכתם עדיין ולא השיגו מחוז חפצם אבל היו אמנם בתכונה המביאה אל ביאה, וכן והנה רחל בתו באה עם הצאן שהיתה בבינונית הביאה (קאָממענד), וכן בעל החלומות הלזה בא, והנה ארחת ישמעאלים באה שבכולם אין הבא בתכלית הביאה כ"א בתנועה המכשרת אותו לכך, וכן הוא העיקר אצל רז"ל דביאה במקצת שמה ביאה לענין ביאת מקדש בטומאת הגוף, וביאת העריות ויבמה, וביאת הארץ להתחייב במצות התלויות בה, אם לא שיפרט לך הכתוב בא' מביאת הארץ שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה כדרך שפרט לך גבי מלך וירשתה וישבת בה, וילמדו שאר הביאות ממנה. וכן כבוא השמש כאן שאין הענין אחר ביאת השמש ממש דהיינו אחר שקיעתה, כ"א כל המשך זמן ביאתה דהיינו משש שעות ולמעלה (וכינה הכתוב שקיעת השמש בלשון ביאה, וזריחת השמש בלשון יציאה (השמש יצא על הארץ), והוא כפי דמיון ההמוני שהשמש בזריחתה נראה כאלו היא מתרוממת מעל כדור הארץ ומתרחקת ממנו וזהו לשון יציאה, ובשקיעתה נראית כאלו שבה שוב אל הארץ ובאה אלי' וזהו לשון ביאה), ורבותינו למדונו דקרא בביאה מוחלטת קמשתעי דהיינו אחר שקיעת החמה ויורה על זמן האכילה ערש"י ולקמן (כ"ג י"ב) וכבא השמש יבא אל תוך המחנה: