הכתב והקבלה · שמות · פרק 9 · פסוק 23

קולות וברד ותהלך אש ארצה. לדעת המפרשים קולות על הרעמים, ואש על הברקים (דאָננער אונד בליטץ), ויאמר רנ"ו שאין הדבר כן כי רעם וברק אחת הן ואיך יפסיק הכתוב ביניהם בברד שאין ענין לו עם שתיהן, וגם בעל הטעמים חבר קולות וברד בנגינה, והפריד מהן ותהלך אש ארצה, ומלבד זה אם לשונות של קול וקולות על הרעמים, יזכיר תמיד אצלו לשון רעם, כמו וירעם ה' בקול גדול (שמואל א ז׳:י׳) ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל״ז:ה׳) ירעם בקול גאונו (שם ל"ד) ובקול כמהו תרעם (שם מ') קול רעמך (תהילים ע״ז:י״ט) מן קול רעמך יחפזון (שם כ"ו), אבל אם אין אצלו אחד מלשונות אלה של רעם הם על הרוב קול הרוח הבא עם הגשם וכן כאן וה' נתן קולות. קול רוח וסער (שטירמישעס געטאֶז) שבאו עם הגשם והברד, וקולות פירושו סערה, כי הסער מוליד קולות עצומות כשידחק להכניס ביסוד האויר, ובמצרים היו הקולות הללו למעלה מן הטבע קשות ומחרידות, לכן אמר קולות אלהי' וברד (לקמן כ"ח), קראו קולות אלהי', ואתה רואה שפרעה בבקשתו חבר גם הוא קולות וברד, ואם קולות הם רעמים, ואש הוא הברק, למה יזכיר הרעם ולא הברק וזה להפך, כי הברק הוא הממית לא הרעם, הנה התברר מזה כי קולות על הסער הסוער, והוצרך להיות גדול כזה, כי ירדו אבני הברד בכח גדול מאד כאלו הם מקולעים מתוך הקלע, ועי"כ שברו כל העצים הגבוהים והחזקים, כדברי הכתוב, ולכן יפה סמך הכתוב קולות לברד, ויפה סמכן בעל הטעמים בנגינה כי הכל ענין אחד, (והאש פלא בפ"ע שהיתה אש מתלקחת, שבערה בתוך הברד, כמו שיבא), וא"כ הברד לבדו עיקר הכל, ולחזק כחו חוברו לו הסער והרעש, ולכן באזהרה שקדמה לא זכר הכתוב רק הברד, ברד כבד מאד (לעיל י"ח), ולא זכר קולות ואש, ונכללו במליצת כבד מאד, כי קולות ואש גרמו זאת, וכן בצוותו על המעשה נאמר ויאמר ה' ויהי ברד בכל הארץ מצרים, זכר רק ברד לבדו, ואחריו שהוצרך לפרש איך היתה כזאת ששבר הברד כל עצי השדה ושחת שרשי האילנות, אמר וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה:

ותהלך אש ארצה. כי האויר הנלהב ירד לארץ בחוזק תנועת הברד המכביד עליו ברדתו למטה (רע"ס), ויראה שמטעם זה התי"ו חרוקה שלא כמנהג באותיות הגרון, מדבר באופל יהלוך (תהילים צ״א:ו׳), כי בא להורות על החוזק והכבדות: