הכתב והקבלה · שמות · פרק 31 · פסוק 17

שבת וינפש. להמפרשים מוסב על הש"י ונאמר לסבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. ול"נ כי שבת וינפש אינו מוסב על הבורא ית' כ"א על מעשה הבריאה, והוא פועל סתמי, כלו' ביום השביעי פסק ענין הבריאה (עס האט אויפגעהאֶרט), כי אחר שברא הוא ית' תחלה מן האפיסה המוחלטת כח אחד לקבל צורה ולהוציא ממנו צורות הנבראים (והוא הנקרא חומר ראשון היולי), ובכח אותו החומר הראשון נתן הוא ית' הכנה להוציא ממנו תולדות הנבראים ולהלבישם צורות; הנה כל ששת ימי המעשה היה החומר הראשון הלזה בתנועה תמידית ברצון הש"י להוציא את הנבראים מן הכח אל הפועל, ועז"א הכתוב, ששת ימים עשה ה', ר"ל בהמשך זמן ששת ימים השפיע הוא ית' כח העשיה להתנועע ולהוציא את כל הנבראים שהיו מושפעים בכח החומר הראשון, ולפי שיציאת הנבראים מן החומר הראשון לא היתה רק מרצון צוויו ית', נתיחסה פעולת הבריאה אליו ית', ונאמר עשה ה', כי בכל הפעולות אף הנעשות ע"י אמצעי מיחסים אותה אל המסבב אותה בצוויו, כמו ויקח בן הבקר אשר עשה הנאמר באברהם, אף שלא נעשה ממנו בעצמו רק ע"י נערו, ככתוב ויתן אל הנער לעשות אותו, וכן ביוסף וכל אשר עושים שם הוא היה עושה, כתרגומו הוא היה מפקד לעשות, ככה יציאת הנבראים מן הכח אל הפועל מן החומר הראשון שהיה מושפע ממנו ית' בכח כללי להתנועע ולהוציא את הנבראים מיוחסת אליו ית', (עי' רמב"ן בראשית מענין חומר הראשון), ובסוף יום הששי בהתחלת יום השביעי פסקה מלאכת בריאה זו, על זה אמר וביום השביעי שבת ר"ל פסק. וכן וינפש אינו מוסב כ"א על הנבראים, וטעמו כל אחד נעשה בעל נפש, כי בששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמות קיומם הראשון, לעמוד במצבם שנבראו, באין כח להיליד בדומיהם להתמדת קיומם, והיו דומים כפגרים מתים, ככל חומר שבהעדר נפש לקיימה תפסד ותתקלקל, ובשבת הגיעו הנבראים לשלמותם האחרון להוליד בדומיהם שבזה יתמידו קיומם במין, ואחרי שהגיעו להיות בעלי קיום, נעשו בעלי נפש, כי כל דבר שיש בו נפש הוא קיים, וזהו וינפש, כי לפי המבואר (בבראשית בויברך את יום השביעי), שבששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמותם הראשון, והוא תכלית ההוי', שלמות מציאותם לבד מבלי שיולידו בדומיהם, אמנם ביום השביעי השפיע בהם הבורא ית' את שלמותם האחרון, והוא תכלית ההויה, שיוכל כל דבר לפעול מעצמו להוליד בדומה להתמיד קיומם במינם, והוא הוית עצם מעצם ע"י המרת הצורות, כענין הויות ההוות בעולם, הביצה מהטפה והאפרוח מהביצה וכדומה, והוא באמת שלמות תכליתם, כי זה העיקר בכוונת הנבראים, שלא נעשו רק כדי שימצא זה הטבע המתמיד הוית העולם ויישובו, והכל לא נברא אלא בשביל דבר זה, שיוכלו לפרות ולרבות כדי לקיים העולם, והוא הנכלל לדעתי במלת וינפש (וואורדע בעלעבט). או יהיה טעמו שהושפע בהם כח הנפישה והרבייה, כי עיקר שרשו שתי אותיות פש, שהונח על הרבוי בכמות, כענין נפשו עמך על ההרים (נחום ג׳:י״ח) וכמ"ש במשפטים בוינפש בן אמתך, (דעס פאְרטלעבענס פאֶהיג). והרע"ס כ' וביום השביעי שבת, בו היתה המלאכה שלמה ובשלמותה תהיה מנוחה. וינפש, נעשה השביעי בעל נפש יתרה והיא תוספת הכנה להשיג. הנה הסב ג"כ מאמר זה על הבריאה לא על הבורא ית'. והרשב"א בחידושיו לאגדות פ"ד דתענית פירש וינפש, אז נבראת נפש העולם, ע"ש. התבונן! לפי שיום השביעי הזה נתיחד בעת הבריאה שהשיגה הבריאה בו שלמותה האחרון לקיום נצחיותה, לכן נתיחד ג"כ יום לנו, להשגתינו בו השלמות הנפשי, אשר רק בזה תלוי קיום נפשותינו בנצחיותה, וזה אינו כ"א ע"י שביתת וישוב דעת הנפש, המכוון בשם שבת לפי הכוונה השניה: