ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 8 · פסוק 24

לפי רש"י על הלוי לבא לאהל מועד מבן חמש ועשרים שנה כדי ללמוד את מלאכת הלויים במשך חמש שנים, עד שיתחיל לעבוד בעצמו, ורק מגיל חמישים שנה ומעלה עוסק הלוי בעבודת שמירה. רשב"ם חולק על הסבר זה (מן הסתם בגלל שאין שום איזכור בדברי הכתוב לרעיון שהלוי חייב ללמוד במשך חמש שנים). לדבריו, פסוק כו שאומר שהלוי ישמור את המשכן אבל לא יעבוד, מדבר גם על לוי מגיל עשרים וחמש עד גיל שלושים, וגם על לוי מעל גיל חמישים. אך ראה גם רמב"ן שנדרש לדברי ראב"ע, שהם כדברי רשב"ם, אלא שהם בקיצור נמרץ - והוא מקשה עליו מהמסופר בספר דברי הימים. עיין שם. (פ' בהעלתך תשמ"ח)

ובאמת דברי רמב"ן באשר לציווי המנין מגיל שלושים ולא מגיל עשרים וחמש, הם קשים. לדבריו, כל אדם מכיר על עצמו ומכירים בו קרוביו כשהוא מגיע לעשיריות של שנותיו, מפני שבהן משתנות תכונותיו, אבל כשהוא מגיע לגיל עשרים וחמש שנה - אין הדבר ניכר עליו כל כך, וזה קשה, שהרי לגבי בהמה, צריך מי שחפץ להקריבה לדעת את הגיל אפילו ביחידות של שנים, כלומר "הנהלת חשבונות" מדויקת הרבה יותר מאשר לגבי בני אדם. ועוד: מה לגבי "בן י"ג למצוות, בן י"ח לחופה"? (פ' בהעלתך תשנ"ז)

רש"י ד"ה מבן חמש ועשרים, ...מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה. ע"כ. והוא גמרא בחולין (כד ע"א). וקשה לי: (א) למה אין כאן מסקנה מאי־ראיית סימן יפה אחר חמש שנים? (ב) כיצד הדבר מוכח מכאן? והרי בסך הכל יש כאן משום נסיון להכריע בין שני כתובים המכחישים זה את זה? (ג) מה יש ללמוד בעבודת הלויים במשך ה' שנים? (ד) מי עשה את העבודות הללו בה' השנים הראשונות כאשר הכל למדו? (פ' בהעלתך תשס"ו) באשר לשאלות (ב-ג) כתב רא"ם: ממה שנתנה התורה שיעור חמש שנים ללימוד הלכות העבודה, הרי שזהו הקצה האחרון שצריך לשהות בלימוד. ולפי "משך חכמה" על אתר אם הצליח הלוי בלימודיו, יכול להכנס כבר מגיל עשרים וחמש, ואינו זקוק להשלמת חמש שנות לימודים. וראה "כסף משנה" על הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ג, ז). לדבריו, חכמת המוזיקה היא חכמה גדולה המצריכה לימוד חמש שנים.