ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 8 · פסוק 25

רש"י ד"ה ולא יעבד עוד, עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וכו'. כלומר כתוב זה נאמר לגבי בני קהת בלבד, אשר לאחר היותם בני חמישים שנה לא יעבדו עוד עבודת משא בכתף, אלא עבודות אחרות של בני גרשון ומררי, כמו נעילת השערים ופתיחתם, שירת הלויים, וטעינת העגלות ופירוקן. (פ' בהעלתך תש"ן)

שם. ...וזהו ושרת את אחיו - עם אחוהי, כתרגומו. ע"כ. כלומר זה פירוש האמור בפסוק הבא. (פ' בהעלתך תשנ"ט)

ועתה קשה לי: (א) הרי בני קהת נשאו רק בידיים ולא בעגלות, ראה למעלה (ז, ט ורש"י שם), ולפיכך לא חזרו אלא לנעילת שערים? (ב) נשיאה בעגלות שייכת דווקא בשעת מסעי המדבר ונעילת שערים - דווקא בימי המקדש, ולכאורה רש"י מתעלם מזה. (פ' בהעלתך תשס"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': באשר לשאלה (ב) - רש"י אמנם לא מציין שנעילת השערים שייכת דווקא בזמן הבית, אך דומה שסידור הדברים ברש"י מורה על כך: יש שלושה דברים שבני קהת חוזרים אליהם - נעילת שערים, שיר, וטעינת העגלות: הדבר הראשון - שייך רק לדורות, השני - בין לדורות ובין לדור המדבר, והשלישי - רק לדור המדבר.

(בר־מצוה של אתי ועדו שי') ההתרגשות בשמחה זו היא כפולה ומשולשת. הרי אצל כל נכד ונכד שנכנס למצוות איני יכול שלא להתרגש, קל וחומר אצל שניים. ההתרגשות השלישית היא מפני שאני חייב לברך גם בשם סבא משה פולק ז"ל. עם אתי ועדו ישבתי לא פעם (ואי"ה עוד אשב עמהם הרבה) ללמוד תורה ולא פעם השיבותי לאחד על שאלה שהשני שאל. שניהם יודעים שאיני אוהב כפולים, כפילים וכל הדומה, כי יש בזה משום המיותר, המשעמם, מין סטנציל (של פעם).

נתקלתי בשאלת הכפילויות, החזרות, גם בפרשת השבוע, בפרשיית טיהור הלויים והנפתם (למעלה ח, ה-כו) שנשמע מחר (מפי מי?), פרשה שמוזכרים בה "הלוים" שמונה עשרה פעם, ועוד שתים עשרה פעמים כינויים כמו "עליהם" או "אֹתם". תמהתי על שפע חזרות זה עד שראיתי את דברי רש"י לאחד מפסוקי פרשה זו, ושם ממין השאלה הזאת, אלא בצורה חריפה עוד יותר: "וָאֶתְּנָה את הלוים נתֻנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" (למעלה ח, יט). בפסוק זה בולטת עד מאוד הכפילות המחומשת, וכך כותב רש"י (על פי בראשית רבה ג, ה) על כפילות זו: "חמש פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמניין חמישה חומשי תורה". משראיתי רש"י זה, חשבתי שגם את החזרה על "הלוים" אפשר ליישב בדרך זו - להראות חיבתם. מעין זה מוצאים אנו כבר בפרשת העקידה, שם אומר רש"י על המילים: "אברהם אברהם" - "לשון חיבה הוא שכופל את שמו". בדומה משיב גם רמב"ן על השאלה, מדוע זה חוזר הכתוב בפרשת נשא על מתנת הנשיאים אצל כל אחד בפרוטרוט.

החיבה היתירה שרוחש ה' ללויים מצויינת בדברי חז"ל (במדבר רבה טו, ג) כבר בראש הפרשה: "בהעלתך את הנרות" - את מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח. שבט לוי לא הקריב כלום, והיו מצרין ואומרים, למה רחקנו מהקריב לחנוכת המזבח? משל למלך שעשה סעודה, והיה קורא אומנויות (אומנים או חבורות־חבורות). היה אוהב אחד, שאוהבו יותר מדאי, לא קרא אותו עמהן. היה מיצר לומר, שמא יש בלבו של מלך עלי כלום, שלא זמנני בכל סעודות האלו? כיוון שעברו אותן ימי סעודה, קרא אותו אוהב, אמר לו - לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אעשה סעודה. למה? שאת אוהבי. כך מלך מלכי המלכים הקב"ה, את מוצא שנים עשר שבטים הקריבו לחנוכת המזבח וקבלן הקב"ה, שנאמר "קח מאתם", ושבטו של לוי לא הקריבו. כיוון שעבר חנוכת המזבח, אמר הקב"ה לאהרן ולבניו, כל השבטים עשו חנוכה, ושבטך לא עשה. לכך, "דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלתך", ואחר כך - "קח את הלוים". ע"כ.

כך גם בעצם הכפל הזה שלפנינו - אתי ועדו. אכן, חיבה יתירה לי אליכם ולא רק בגלל היותכם לויים.

בדרשת בר־המצוה שלכם עמדתם על כך שהנכם לויים, ושכחתם לציין שהוריכם היו קרובי משפחה עוד לפני שהתחתנו - אבא בן לוי ואמא בת לויה. ואף על פי שבתור לויים אין לכם נחלה בארץ ישראל, ד' אמות יש גם לכם בה וצריך לחבבן, וכדברי בעל אור החיים הק' (ויקרא כה, ב): "אין ביטול למתנת הארץ עד עולם".

ועוד כתב בעל אור החיים הק' על הצורך לחבב את הארץ הזאת בפירושו לפרשת שלח, כשהוא מנסה לענות על השאלה, מדוע המית ה' את עשרת המרגלים מיד ולא האריך להם אף, והוא כותב שם (יד, לו) לא פחות מחמש סיבות, והאחרונה ואולי החשובה שבהן: "מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על השלימות הטוב? אשר על כן חרה אף ה' והרגם מיד ולא האריך אפו להם".

דיברנו וחזרנו ודיברנו על חיבה, ונחתום בחיבה - תחבבו את התורה, את העם ואת הארץ ותמשיכו לשמח את הוריכם היקרים, את כל בני המשפחה, וכולנו נחזיר לכם חיבה.

והרי החידה שהבטחתי לכם: מהי המצוה הראשונה שמקיים בר־מצוה?

על שאלה זו משיב "חתם סופר" על התורה (פרשת ויחי עמ' רמו): השמחה בעבודת ה' היא המצוה הראשונה שמקיים הנער מיד בכניסת שנת הי"ד בצאת הכוכבים - הוא שש ושמח שזוכה לקבל עול מצוות ה' אלקיו. והשמחה היא מצוות עשה דאורייתא - לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (דברים כח, מז - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך" וגו'). (פ' בהעלתך תשנ"ה)