ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 22 · פסוק 14

רש"י ד"ה אם בעליו עמו, ...היה עמו בשעת שאלה וכו'. דברי רש"י כאן וגם בד"ה בעליו אין עמו שבפסוק יג מקורם בגמרא (בבא מציעא צד ע"א ואילך), וקשה לי שכן לפי הגמרא שם "עמו" פירושו - שהבעלים שאול (או שכור) עם הדבר (ולא מספיק שנמצא עמו), ויסוד זה אינו בא לביטוי בדברי רש"י בשני ד"ה. ובאשר לסברא שבהלכה זו, ראה דברי ר' פינחס קהתי בפירושו לבבא מציעא (ריש פרק ח). (פ' משפטים תשמ"ז) באשר לסברא של דין שאילה בבעלים העיר ר' גרשון באס שי': על סברת דין זה כתבו תוספות (בבא מציעא צו ע"א ד"ה ונשאל): שאילה בבעלים אין סברא לפטור והוי כחידוש, ואין לך בו אלא חידושו. ע"כ. אף־על־פי־כן יש שניסו למצוא סברא: ר"ע ספורנו על אתר כתב: סתם משאיל בקרוב דעת כזה (לא זו בלבד שהשאיל לחבירו, אלא אף עבד אצלו בחינם) הוא נותן מתנה על דעת שיחזיר, וכיון שלא התנה (שעליו להחזיר ויהי מה), אינו חייב להחזיר אלא כשהיא נמצאת בעין. אף רש"ר הירש על אתר נדרש לסברת דין זה והאריך לבארו. בשל אריכות הדברים, נצטט מעט מדברי פתיחתו: הנה, בין כל דיני המשפט האזרחי של התורה - דין זה הוא הרחוק ביותר מן הדעת, מבחינת טעמו ושורשו; שהרי... אין פשוט יותר מלפרש את "בעליו אין עמו" ואת "אם בעליו עמו" - כך: אם בעליו אינו נוכח בשעת התאונה - השואל חייב, ואם בעליו נוכח בשעת התאונה - השואל פטור! אך לא זאת ההלכה, אלא: אם אדם שואל לדבר, או שוכרו או מקבלו לידו לשמירה, ממי שהוא שאול או שכור לו לעשות מלאכתו - הרי שהוא פטור מכל חובת תשלום! עיי"ש. וראה סברא נוספת ב"משך חכמה" על אתר. וסברא נוספת של הגרא"י קוק ראה ב"ניצני ארץ" (חוברת יב עמ' 11, הוצאת מכון הרצי"ה).