ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 11 · פסוק 26

רש"י ד"ה ברכה וקללה, האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. ע"כ. כלומר אלו הברכות והקללות האמורות להלן בפרשת כי־תבוא (כז, טו-כו), וכאן בא רק הציווי על קיום המעמד. והשאלה המתבקשת היא: אם כך מדוע באה הפתיחה אודות הברכה והקללה כבר כאן ולא להלן? (פ' ראה תשס"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ספר דברים התברך במאתיים מצוות, מתוכן עשרים ושתיים מצוות בלבד מצויות בשלוש הפרשות הראשונות. העושר הגדול של המצוות מתחיל בפרשת ראה, המונה לבדה חמישים וחמש מצוות. נראה אם כן שהכרזת התורה על הברכה והקללה באה כבר כאן ולא רק בשעת הכניסה לארץ בה נאמרו הברכות והקללות שלהלן, ללמדנו שהשפע הגדול של המצוות הנפתח כעת בפרשת ראה, הוא בעצם שפע של ברכה למקיימיהן. התורה אינה אוסף של מצוות, אלא דרך של חיים מלאי ברכה. הבנה זו עולה מדברי הספורנו שכתב: ראה - הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, והם שני הקצוות, כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק, על דרך היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק, ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו. ע"כ. את דברי הספורנו הללו נוהג היה מורנו ורבנו הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל להשמיע באזנינו שוב ושוב, משום שראה בהם הדרכה יסודית וחשובה - יש לשאוף לגדלות ולא להיות בינוניים (ראה "אמרי שפר" עמ' ר).