ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 25 · פסוק 17

"ולא תונו איש את עמיתו". עתה נזכרתי בביאורו החסידי של רבי צבי הירש מרימנוב לפסוקנו: קשה, הלא כבר הזהיר הכתוב למעלה (פסוק יד): "אל תונו איש את אחיו", ותרתי למה לן? אלא בירורן של דברים כך הוא: יש מעשים שנדמים לו לאדם כמצוות ולאמיתו של דבר הם מעשי היצר הרע, שאוחז את עיניו של אדם ומלביש את העבירה בבגדי בד, בגדי קודש; לכן באה התורה הקדושה ומזהירה אותנו, להשגיח על המידות, הדק היטב, ולשמור על כל תנועה קטנה וקלה שאנו עושים, כאילו לשם מצוה ולשם שמים, שתהא נעשית אמת לאמיתה; וזה שאמר הכתוב "ולא תונו איש את עמיתו" אל תקרי "עמיתו" אלא "אמיתו" (באל"ף), כלומר שלא יונה ולא ירמה איש את האמת שלו. ובמילים אחרות אמר הקוצקאי: "אל תונו איש את עמיתו", הרי זוהי מצוה מפורשת שבתורה; ואילו מידת חסידות היא לפנים משורת הדין, כלומר 'אל תונה את עצמך!'. (פ' בהר בחקתי תשנ"ו) וראה מש"כ למעלה (בפסוק יד).

רש"י ד"ה ולא תונו איש את עמיתו, ...ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו וכו'. וקצת קשה, שהרי דברים אלה - עד סוף הדיבור - כבר נאמרו למעלה (יט, יד) בפרשת קדושים, ושם מבואר שבהשאת עצה שאינה הוגנת עוברים על "לפני עור לא תתן מכשול". (פ' בהר תשנ"ה) וראה "משכיל לדוד" ו"באר בשדה" המחלקים בין העצה שאינה הוגנת המדוברת כאן לזו המדוברת אצל "לפני עור לא תתן מכשול" (הראני הרב איתן שנדורפי שי').