ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 8 · פסוק 4

רש"י ד"ה שמלתך לא בלתה, ענני כבוד היו שפין בכסותם וכו'. צריך לומר ש"שפין" הוא נגיעה קלה, שאם לא כן הרי תהיה שיפה זו דווקא סיבה לבילוי, ולא להיפך. (פ' עקב תשמ"ד)

שם. ...כלבוש הזה של חומט שגדל עמו. ע"כ. הציור יפה, אך קשה לי מה ראה להדגים מעשה חסד של הקב"ה דווקא בחומט שהוא שרץ טמא, וגם אין עורו אופייני ללבוש, והרי כל עור בעל חיים גדל עמו. (פ' עקב תשמ"ט)

ולא זו אף זו. הניחא בעל חיים שעורו גדל עמו, מן הלידה. אך בגדו של ילוד־אשה בדור המדבר מניין לו? ואם תאמר, שהיה עמהם מביזת מצרים, או אז מה הצורך בנס זה בכלל, ילבשו מן הביזה ודי? וזכורים לי דברי מהרי"ל דיסקין זצ"ל, שעשו את בגדו של הרך הנולד מן העודף שנוצר בבגד האשה אחר שהתרחב בחודשי ההריון, וזה נחמד, אך ודאי לא פשט. (פ' עקב תשנ"ד)

עתה שאלתי את ר' יהודה פליקס שי' שלפי שעה לא הייתה לו תשובה. אחר היפנה אותי לדברי רש"י בחולין (קכב ע"א ד"ה חומט): לימצ"א, שתחילת ברייתו בכעדשה. צא ובדוק בתיק שלה שגדל והולך עמה. תחילתו כעדשה ממש הוא בשוליו. ע"כ. לפי זה יהיה המיוחד בחומט שביתו - שאינו צמוד לבשרו כמו עורו של בעל חיים, אף הוא גדל עמו. ברם, ר' משה קטן מפרש שם לימצ"א - חילזון ערום. (פ' עקב תשנ"ד) לדעת רש"י "חומט" הוא שבלול (חלזון). וכן תרגם רש"י (ויקרא יא, ל) "והחומט" - לימצ"א בלע"ז, שפירושו שבלול (ראה "לפשוטו של רש"י" על אתר).

"...ורגלך לא בצקה" וגו'. אונקלוס: ומסנך לא יחיפו. והרי בוודאי לא הנעל אלא הרגל יחפה היא, וראה "לשון חכמים" שבחומש "נתינה לגר" שט"ס יש כאן, וצריך לגרוס: ורגליך, כמו תרגום יונתן. (פ' ראה תשנ"א)