ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 15 · פסוק 2

רש"י ד"ה כי תבאו, בישר להם שיכנסו לארץ. ע"כ. לכאורה הכוונה לומר שהבנים יכנסו לארץ, שהרי לא חל כל שינוי בגזירה שנגזרה עליהם. אבל עצם סמיכות פרשיות זו מזעזעת היא בקוטביותה - מכאן גזירת מוות לציבור כולו ומכאן מצוה לדור שאחריו. ואולי לרמוז לכך התכוון רש"י בהערתו. (פ' שלח תשנ"ד) ולפי "דעת זקנים מבעלי התוספות" כששמעו ישראל גזירתו של הקב"ה אמרו: 'אוי לנו, לעולם לא נכנס לארץ, כי לסוף ארבעים שנה נמי, אם אנו חוטאין יגזור גזירה אחרת ואם כן אין לדבר סוף', אמר להם הקב"ה: 'בודאי לאחר ארבעים שנה תבואו אל הארץ'.

המנחה עשויה מפרי הארץ שאינו מצוי במדבר - סולת, שמן ויין, ועל כן צריך לומר בה "כי תבאו" וגו'. (פ' שלח תשנ"ו)

וזה עולה בקנה אחד עם דברי רש"י הנ"ל, ואף מבאר במידת מה את מקומה של פרשת המנחות דווקא כאן, כי עכשיו היו זקוקים לבשורת הארץ ביותר. (פ' שלח תשנ"ח) הערת ר' זאב נוימן שי': והגרצ"י קוק בשיחותיו (במדבר עמ' 141) הסביר, שמתוך כשלון חטא המרגלים מתברר ענין ארץ ישראל על ידי נסכים שהם פרי אדמת ארץ ישראל. עיין שם.

אך הנה בדפו"ר אין הערה זו. (פ' שלח תש"ס) ובאמת מחלוקת תנאים היא (במסכת קידושין לז ע"ב) אם מצוות נסכים תלויה בביאת הארץ - רבי ישמעאל סובר שבמדבר הקריבו נסכים רק בקרבנות ציבור, אבל יחידים לא הביאו נסכים עד שנכנסו לארץ, ורבי עקיבא סובר שבני ישראל הקריבו נסכים במדבר ואף יחידים. ומה שנאמר "כי תבאו" היינו לרבות שגם כשיבואו לארץ וְיוּתְּרוּ הבמות ויוכל כל אחד ואחד להקריב קרבנותיו בכל מקום שירצה כמפורש בספר דברים (יב, ח-יד), יקריבו נסכים אף בבמת יחיד. ובאשר להִמצאות סולת, שמן ויין במדבר ראה מש"כ בספר שמות (ראש פרשת תצוה).

רש"י ד"ה ועשיתם אשה, אין זה ציווי וכו'. והנה מיד אחרי זה, בד"ה לפלא נדר או בנדבה, אומר רש"י - "או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשות במועד". והרי עולה וזבח של המועדים חובה הם, כמובן. וזה קצת קשה. (פ' שלח תשמ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אין זה קשה. כוונת רש"י לומר שהמילים "ועשיתם אשה" אינן באות לצוות דבר חדש, ואמנם יש חובה להקריב במועדים, אך חובה זו נלמדת מפסוקים אחרים.