ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 10 · פסוק 6

"ובני ישראל נסעו מבארֹת בני יעקן מוסרה" וגו'. משום מה אין משה רבנו ע"ה מזכיר כאן את עשיית המשכן שהיתה אחר הורדת הלוחות השניים, והרי זה תמוה, וצריך עיון. ולפי ביאורו של רש"י להלן (פסוק ח ד"ה לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו) בהסיבו כל זה על נשיאת כפיים בלבד עוד מתחזקת התמיהה, שהרי לכאורה אין סיבה שלא להסב את "לעמד לפני ה' ולשרתו" על עבודת המקדש־המשכן. (פ' עקב תשנ"א) דומה שתשובת רש"י על השאלה: "מה ענין זה לכאן?", משיבה גם על שאלת אי־איזכור עשיית המשכן. לפי רש"י, הסמכת החזרה למוסרה ומות אהרן (מאורעות שקרו בסוף שנת הארבעים, לפני כניסתם לארץ) לשבירת הלוחות ומעשה העגל (הנרמז בפסוק ח "בעת ההִוא הבדיל ה' את שבט הלוי", מאורעות שקרו בתחילת שנת הארבעים) באה ללמדנו שקשה מיתתן של צדיקים (אהרן הכהן) לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, וכדי לומר שחמור בעיני הקב"ה מה שאמרו ישראל "נתנה ראש" (במדבר יד, ד) לפרוש ממנו ולחזור למצרים, כיום שעשו בו את העגל. וראה מש"כ להלן (בפסוק ח).

רש"י ד"ה ובני ישראל נסעו וגו', ...אלא אף זו מן התוכחה וכו'. קשה לי: הרי עניין התוכחה שבראשית הספר מזמן הסתיים, ובינתיים באו עניינים רבים אחרים, ולמה אפוא להעלות שוב עניין התוכחה? (פ' עקב תשנ"א)

שם. ...ונסתלקו ענני כבוד ...וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות וכו'. אלה היו מסעות בלא ענני הכבוד, ומן הסתם גם בלא חצוצרות, כלומר מין הליכה בהולה. (פ' עקב תשנ"ד)

ויש לבדוק: אם מדובר במסעות בלא ענני כבוד ובלא חצוצרות, כפי שמשתמע מכאן, למה משה רבנו ע"ה לא ניסה למנוע אותם? (פ' עקב תשנ"ח) וראה דברי רש"י בסוף הדיבור (על פי ירושלמי יומא פ"א, ה"א) שבני לוי רדפו אחרי הבורחים מבני ישראל ונלחמו בהם להחזירם, והרגו בהם שבע משפחות, וגם מבני לוי נהרגו ארבע משפחות, ועשו במוסרה מספד גדול גם על אהרן וגם על אשר אירע.