ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 5 · פסוק 18

רש"י ד"ה ולא תתאוה, לא תירוג, אף הוא לשון חמדה וכו'. בדברות ראשונים נאמר הדיבור בלשון "לא תחמד". אולם שתי הלשונות עניינן אחד, שהרי אונקלוס מתרגם כאן "ולא תירוג", שמשמעו "לא תחמד". אולם הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה א, ט-י) מבחין בין חימוד לתאוה. לדבריו הלאו של "לא תחמוד" הוא אזהרה על המעשה הבא בעקבות חמדת הלב, כגון, החומד חפץ של חברו ומשתדל להשיג אותו, ומפציר בו עד שמוכר לו את החפץ או מוותר לו עליו, ואילו איסור "לא תתאוה" הוא על עצם חמדת הלב. ואפילו אם אינו משתדל בפועל להשיגו, אלא רק מתכנן כיצד להשיגו, עובר על איסור זה. וראה סמ"ג (ל"ת קנח) המעיר על דברי הרמב"ם. טענתו היא שבפסוקנו אין רק לאו אחד של "לא תתאוה", אלא שני איסורים - "לא תחמד" ביחס ל"אשת רעך", ו"לא תתאוה" ביחס ל"בית רעך, שדהו... וכל אשר לרעך". היתכן - מקשה הסמ"ג - שתחמיר התורה בחמדת רכושו של הזולת (שבה אף התכנון אסור), יותר מבחמדת אשתו (שבה רק ההשתדלות אסורה). מכך מסיק הסמ"ג שמצוות "לא תחמד" ומצוות "לא תתאוה" - איסור אחד הן, האוסר את ההשתדלות להשיג את השייך לזולת. (פ' ואתחנן תשמ"ד) וראה ב"ח חו"מ סוף סימן שנט, שיישב את שיטת הרמב"ם.