ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 16 · פסוק 31

"ויקראו בית ישראל את שמו מן". וראה דברי ראב"ע בפירושו הקצר לפסוק ה, שם מונה עשרה נסים שנעשו במן ולאחר מכן נדרש לשוני שבין טעם המן הנזכר אצלנו (לשד השמן) לטעמו הנזכר בספר במדבר (צפיחית בדבש), וזו לשונו: פלא המן גדול מכל פלא, בעבור שעמד זה הפלא ארבעים שנה, כי רובי הפלאים הם לעתם. ועשרה נסים יש בו: האחד - ירידתו, והשני - היותו סביב למחנה לבדו, והשלישי - העתקתו עמהם ממסע אל מסע, והרביעי שימס בחום השמש, ולא ימס אשר לקטו, והחמישי - לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, והששי - משנה ביום הששי, שביעי - ולא הבאיש לילה ויום. שמיני ושני טעמים יש לו, והוא גם התשיעי - כי כן הכתוב במקום אחד אומר "כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח) וכתוב אחר אומר "כצפיחית בדבש". והנכון שהוא כצפיחית, אם איננו מבושל, ורק המבושל בפרור כטעם לשד השמן (במדבר יא, ח). והנס העשירי - שעמד לדורות ולא הבאיש. (פ' בשלח תשנ"ח) וראה דברי רס"ג בהקדמת ספרו "אמונות ודעות" (אות ו, מהדורת הרב קאפח) שכתב: לדעתי ענין אות המן המופלא שבכל האותות, לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מיליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר, כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באויר, ואילו היתה כאן איזו אפשרות של תחבולה ואפילו במקצת הדבר כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם ומלמדים אותם את החכמה ולא יזדקקו לעבודה ולא לסעד. ע"כ. וראה דברי רמב"ן למעלה (פסוק ו).