ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 12 · פסוק 13

רש"י ד"ה ופסחתי, וחמלתי, ודומה לו (ישעיה לא, ב) "פסוח והמליט". ואני אומר... לשון דילוג וקפיצה... וכן (שם, שם) "פסוח והמליט", מדלגו וממלטו מבין המומתים. ע"כ. דהיינו רש"י מוכיח מאותו פסוק שני פירושים שונים. אתמהה. (פ' בא תשנ"ח) עי' בדברי ר' אלעזר טויטו בספרו "הפשטות המתחדשים בכל יום" (עמ' 234), שם מבקש להוכיח שהמילים "ואני אומר" ואילך, אינן מלשונו של רש"י אלא תוספת תלמיד. נמצא אם־כן שלפי רש"י המובאה מישעיה ("פסוח והמליט") באה כראיה לכך שמשמעות הפסיחה היא חמלה, ואילו התלמיד הבין שמובאה זו מוכיחה שפסיחה משמעותה דילוג. וראה שם שלא מצא סימוכין לדבריו בכתבי היד השונים, ובכולם ד"ה זה מופיע בשלמותו. (הערת ר' חזקי פוקס שי')

שם. ...שהיו שרויים (בני ישראל במצרים) זה בתוך זה. ע"כ. והרי לך תשובה מפורשת לשאלה, אם נפרדים בארץ גושן או בתוך המצרים ישבו בני ישראל בימי גלותם. ומסתבר שרבים מהם נשארו מרוכזים בארץ גושן, אך אחרים התפזרו בכל ארץ מצרים וישבו שם בין הגויים, ואין חדש תחת השמש. (פ' בא תשנ"ט)

וראה מה שכתבתי בעניין זה למעלה (ג, כב). (פ' בא תשס"א, מלון הוד, ים המלח)

"ולא יהיה בכם נגף למשחית". הרי זה צירוף קשה, כאילו לא די בנגף, וכאילו יש נגף חיובי. ור"ע ספורנו כתב: לא יגע בכם נגף על־ידי אותה ההשחתה שאני עושה במצרים. אך אין זה פשט. וראה רס"ג האומר בפשטות: נגף משחית, אלא שגם זה קצת קשה, כאמור. וב"דעת מקרא" כתוב: לשום משחית - מלאך חבלה - לא תהא רשות לתת בכם נגף, מכת מוות, בשעה שאתם בארץ מצרים. (פ' בא תשס"ג)