ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 14 · פסוק 14

רש"י ד"ה ה' ילחם לכם, בשבילכם. וכן "כי ה' נלחם להם" (פסוק כה) וכו'. וקשה לי, למה אין רש"י מבאר כמו למעלה (ג ד"ה לבני ישראל): על בני ישראל, וכן כאן - עליכם. (פ' בשלח תשמ"ז) וראה "שם אפרים" למעלה (ג), שתמה על דברי רש"י שם מפירושו כאן, והסיק שאין זה מדברי רש"י, אלא תלמיד טועה כתבו. ואכן ברש"י דפוס אלקבץ הנוסח שם הוא: "לכם, בשבילכם, אמרי לי אחי הוא, בשבילי", כפירוש רש"י אצלנו.

וראה מה שכתבתי להלן (במדבר לב, כח). (פ' מטות־מסעי תש"ס)

"...ואתם תחרשון". לכאורה יש לתמוה על דרישה זו לחרישה־שתיקה. וכי לא מוטב שימשיכו להתפלל כל עוד לא נראתה לעיניהם מפלת מצרים? כלום יש בשתיקה ביטוי לבטחון בה' יותר מאשר בתפילה? (פ' בשלח תשנ"ו)

וראה דברי ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא" על אתר: המנעו מלהלחם. אמנם זה סביר, אך דומה שלא מצינו ביטוי בלשון חר"ש לאי־לוחמה. (פ' בשלח תשס"ג) וראה דברי "אור החיים" הק' שאף הוא נתקשה בזה, וזו לשונו: קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה, דכתיב: "קראת מצרה לי" (יונה ב, ג), "מן המצר קראתי י־ה" (תהלים קיח, ה), ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפלה. עוד רואני כי נתקבלה תפלתו ואמר לו ה' "הרם את מטך" וגו', אם כן קובלנות זה שאמר "מה תצעק אלי" - למה? עוד קשה: אומרו "דבר אל בני ישראל ויסעו" - להיכן יסעו אם רודף מאחור והים לפניהם? ואם הכוונה - אחר שיבקע הים, אם כן היה לו לומר "הרם את מטך" וגו' ואחר כך יאמר "דבר אל בני ישראל" וגו'. עיי"ש. וראה תשובת ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער א, ט) שכתב: ולכן בעת קריעת ים־סוף, אמר הוא יתברך למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו). רצונו לומר דבדידהו תליא מלתא, שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון, ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך לבם לא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם, אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה, שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם. ע"כ. הווה אומר, פעמים שאין להסתפק בתפילה ובצעקה, אלא נדרש מעשה בעל עוצמה רבה, מעשה שכל כולו אמונה ובטחון בה' אלקי ישראל המוציאם ממצרים ביד חזקה, בזרוע נטויה, במורא גדול ובאותות ובמופתים.