ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 29 · פסוק 10

"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל... ואת צאן לבן אחי אמו". הניחא שהתרגש כאשר ראה את רחל, שהרי בא לקחת אותה אשה, ובוודאי אין זה פחות מרגש משהתרגש עבד אברהם ליד הבאר כשראה את רבקה והבין שתהיה אשת יצחק, ושם נאמר "והאיש משתאה לה" (כד, כא). אבל לא ידעתי, מה מקום יש להתרגש ברעיית עדרו המדולדל של לבן. ועדיין לא ראיתי, מי יעיר על זה, אבל ראיתי יונתן בן עוזיאל שאינו מתרגם מלים אלה כלל! (פ' תולדות תש"ן)

וראוי לבדוק, אם יש עוד מקרים של השמטות של תרגום, ולעמוד על המשותף שביניהן.

ור' אי־תרגום על־ידי אונקלוס למעלה (יט, יח: תיבת "אל" וכן כח, טז: תיבת "ישי"), אלא שם גירסאות אחרות ("אית", "שרי"). (פ' וישלח תש"ן)

ובשיחה על השאלה כשלעצמה עם מוטל שי' סיפר לי שמישהו מבית בעלזא ביאר את הפיוט "זכור טען מקלו... וגל אבן מפי באר מים, כנאבק לו שר בלול מאש וממים וכו'" (תפילת הגשם). את הכף ב"כנאבק" ככ"ף הדמיון, כלו' יעקב אבינו עשה זאת כמו מלאך, בלא כל נטיה־נגיעה של יצה"ר. ואף כי אין זה נראה לי נכון שם, אפשר לומר מעין זה כאן - לא משום התרגשות עשה, אלא משום הצורך הענייני שבדבר, כלו' עתה משהגיע הצאן עם רחל, עשה המתבקש. (פ' ויצא תש"ן) ור' ר"ע ספורנו שבא יעקב לגלול האבן רק אחר שבאה רחל עם הצאן, כי חשש שמא ישקו הרועים את צאנם ולא יחכו למאחרים כדי לסייעם בסתימת הגולל.