ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 11 · פסוק 2

"וישאלו". ראה רשב"ם על אתר, וכך ביאר גם למעלה (ג, כב), וזו לשונו שם: "ושאלה אשה משכנתה" - במתנה גמורה וחלוטה. שהרי כתב "ונתתי את חן העם" (ג, כא). כמו "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך" (תהלים ב, ח). זהו עיקר פשוטו ותשובה לאפיקורסים. (פ' בא תשל"ה) וכן ב"כלי יקר" (ג, כב) ו"דעת זקנים מבעלי התוספות" שם ורש"ר הירש שם, אבל ראה הערתו של הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים בפרשות השבוע - סדרה שניה" (עמ' 277).

ובאשר לשאלה המפורסמת על מוסריותה של שאילה זו כתבו המפרשים טעמים שונים, ואלו הם: ראב"ע (למעלה ג, כב) כתב: ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא.

רבנו בחיי על אתר כתב כי ה' ציוה לשאול בתורת מתנה (כמבואר בדברי רשב"ם) וגם אם המצרים הבינו שמדובר בהשאלה בלבד - אין כאן גניבת דעת כיון שבדין הגיע להם כסף זה על העבודה שעבדו לאורך שנות השיעבוד (ראה סנהדרין צא ע"א). על דברים אלו מוסיף "אור החיים" הק' (ג, יח. וראה שם באריכות) כי ישראל לקחו את הכסף כאדם המציל ממונו מיד האנס.

ר"ע ספורנו (למעלה ג, כב) כתב שמתחילה היו צריכים באמת להחזיר, אבל אחר שהמצרים רדפו אחריהם והוטבעו בים, הגיע להם הכל בדין - שלל הרודפים לנרדפים.

וחזקוני על אתר כתב שכנגד כל הכסף ששאלו, השאירו ישראל למצרים את בתיהם, שדותיהם וכליהם שלא יכלו לקחת.

ועל תכליתה של שאילה זו ראה "העמק דבר" על אתר שהיה הדבר כדי ליתן למצרים סיבה לרדוף אחר בני ישראל, שהרי הם (המצרים) רק השאילו, כלומר נתנו על מנת שהדברים יוחזרו להם. (פ' בא תשנ"ח) וכן כתבו ראב"ע (י, י) וחזקוני על אתר.

על דבריהם מוסיף הר"ן בדרשותיו (סוף דרוש יא): מדרכי השם יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל שונאיו בדינו ולקחת נקמתו מהם, כמו שאמר הנביא (ישעיה כה, א-ב) "ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן. כי שמת מעיר לגל" וגו', וה' יתברך כיוון ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו (שמות יח, יא) "עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם", ורצה להביאם בענין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה...

ולזאת הסיבה עצמה ציוה "וישאלו איש מאת רעהו", שעם היות שממונם היה מותר להם, ויכולין לקחתו, ציוה שיבואו בעקבה, שאף על פי שיהיה זה לישראל דבר זר, וזה אמרו (שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם", ואין נא אלא לשון בקשה (סנהדרין פט ע"ב), והוא כאומר "ידעתי שהם אנשי חיל שלא יחפצו במרמות ותוך, עם כל זה תחלה פניהם בשמי שיעשו ככה, ולא ישאלו למה". וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום באנשי דמים ומרמה, שאם לא כן למה יתנכלו אליהם בדברים האלה, וכל זה הניעם בלי ספק לרדפם. שאילו אמר משה תחילה שישלחם ולא ירדפם עוד, ושיתנו להם שכרם גם כן, אין ספק שאחרי היות כן, לא היו זזים ממקומם.

וכוונת כל אלו הדברים, היתה נעלמת מישראל, ואולי גם ממשה. ולסיבת כל זה היה ראוי שיספקו ישראל בשליחותו של משה, אף על פי שהאמינו בו בתחילה. והוא שרמז ואמר (שמות יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדלה" וגו', כלומר אז הכירו שכל מה שהיו מופלאים ממנו תחילה ומסתפקים בו, לא היה, רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')